מנהיגי העולם מתיימרים לאתחל את הקפיטליזם הגלובלי

לכבוד השנה החדשה ובעיצומו של מרוץ התחסנות, כמה ממנהיגי העולם עמלים על התוכנית העסקית הגלובלית ל־2021. את התוכנית, שמכונה "האתחול הגדול" (The Great Reset), הם מתכננים להציג בפסגה השנתית (דיגיטלית הפעם) של הפורום הכלכלי העולמי של דאבוס, שתיפתח ביום שני ותימשך שבוע.

"על העולם לפעול במשותף ובמהירות כדי לחדש את כל ההיבטים של החברות והכלכלות שלנו", כתב מייסד הפורום והכנס (WEF) קלאוס שוואב, "החל מחינוך וכלה בחוזים חברתיים ותנאי עבודה. כל מדינה, מארה"ב ועד סין, חייבת להשתתף, וכל תעשייה, מנפט וגז וכלה בטכנולוגיה, חייבת להשתנות. בקיצור, אנחנו זקוקים לאתחול גדול של הקפיטליזם".

בספר בנושא שפרסם בקיץ מסביר שוואב, כי המשבר שיצרה המגפה יביא להשפעות ארוכות טווח על הצמיחה הכלכלית, החוב הציבורי, התעסוקה ורווחת האדם ככלל. אלה בתורן יביאו להחמרת המשברים הקיימים, הסביבתיים והחברתיים. "ללא טיפול, משברים אלה בשילוב הקורונה יעמיקו וישאירו את העולם פחות בר־קיימא, פחות שוויוני ושברירי יותר. תיקונים מקומיים לא יספיקו. עלינו לבנות יסודות חדשים למערכות הכלכליות והחברתיות שלנו", כתב לעשירי עולם לקראת הכנס, שאליו הם נהגו להגיע במטוסים פרטיים כדי לדון בהתחממות הגלובלית.

התיקונים המקיפים, מסביר שוואב, נשענים על הרעיון של "קפיטליזם של בעלי עניין" לפיו לתאגידים יש חבות נרחבת יותר מאשר מקסום רווחים לבעלי המניות. את החבות הזו אפשר לחלק לשלושה רכיבים. הראשון, ניווט השווקים לתוצאות הוגנות יותר באמצעות שיפור תיאום בין־ממשלתי במדיניות מס ורגולציה, שדרוג הסכמי סחר ויישום רפורמות — כמו מס עושר או הפסקת סובסידיות לתעשיות מזהמות. הרכיב השני הוא הדאגה לכך כי השקעות ציבוריות יקדמו יעדים כמו שוויון וקיימות. השלישי הוא רתימת החידושים האחרונים לטובת הציבור על מנת להתמודד עם היבטים בריאותיים וחברתיים. דוגמא לכך היא המינוף של טכנולוגיות קיימות במהלך החודשים האחרונים לפיתוח רפואה דיגיטלית.

"נוצרה הזדמנות פז להפיק משהו טוב מהמשבר", אמר יורש העצר הבריטי הנסיך צ'ארלס, שותף בולט ליוזמה. "משברים עולמיים אינם מכירים גבולות ומדגישים עד כמה אנו תלויים זה בזה כעם אחד שחולק כוכב לכת אחד", ציין. לשוואב והנסיך הצטרפה שורת מנהיגים, ביניהם יו"ר קרן המטבע הבינלאומית קריסטלינה גורגייבה, מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש, נשיא מיקרוסופט בראד סמית', מנכ"ל BP ברנרד לוני ומנכ"ל מאסטרקרד אג'יפל סינג בנגה.תומכים נוספים בפעילות הפורום הן ענקיות נפט, בהן שברון וארמקו ותעשיות נשק, בהן לוקהיד מרטין. כן נרתמו ענקיות טכנולוגיה ובהן יבמ, גוגל ופייסבוק.

הנסיך צ'ארלס, שותף מרכזי ביוזמה צילום: אי.פי

אחרי המשבר הפיננסי העולמי של 2008, מרבית הסיוע למשק זרם למערכת הפיננסית בצורת חבילות חילוץ מסיביות לבנקים, מבלי להטיל אחריות אישית על מנהליהם הבכירים. הבנקים נחלצו, מרביתם עברו לרווח כבר במחצית השנייה של 2009 ומנהלים המשיכו למשוך משכורות עתק. מי ששילם את המחיר היה הציבור שראה כיצד חסכונותיו מצטמקים, השירותים הציבוריים נשחקים, השכר קופא והעולם מזדהם.

השיקום ממשבר זה הבהיר שחילוץ אינו חיה ניטרלית, אלא חלק ממנגנון פוליטי שבו מתועדף אינטרס אחד על פני השני. את הלקח הזה, גורמים בחברה האזרחית ובפוליטיקה רוצים ליישם במשבר הנוכחי. אך עד כה נראה כי המערכת מוטית על ידי קבוצות לובי חזקות שמשפיעות על חלוקת המשאבים, ומקבלת החלטות שמשרתות קבוצה קטנה. כתוצאה, שוקי המניות נסחרים בשיאים של כל הזמנים, עשירי העולם הוסיפו טריליוני דולרים להונם, בעוד שהציבור הרחב סובל מחוסר ביטחון תעסוקתי, סיוע ממשלתי דל, אם בכלל, וקריסת רשתות ביטחון.

כך למשל, בארה"ב, המערכת הפוליטית עמדה בסירובה לניסיונותיה של הסנאטורית אליזבת' וורן להכניס הגבלות בחבילת התמריצים הפדרלית, כך שעסקים שמעוניינים בסיוע יצטרכו להבטיח עליות שכר במדרגות הנמוכות ומסירת כוח לידי עובדים. זאת, בצורת כיסא שיקבלו בדירקטוריון, כפי שנהוג במדינות רבות באירופה, כדי שיוכלו להשפיע על סוגיות כמו חלוקת דיבידנדים ובונוסים למנהלים. בבריטניה, הממשלה הסכימה לחלץ ב־6 באפריל את איזיג'ט עם 600 מיליון ליש"ט, אף שחברת התעופה חילקה 171 מיליון ליש"ט בדיבידנדים שבועיים קודם לכן. באיטליה, לובי גדול של תעשיית הדלק הפחמי הצליח לדחוק בממשלה לשרטט מדיניות שיקום שמבוססת על השקעה בתשתיות מזהמות, תוכנית שעליה הכריז ראש הממשלה ביוני. ובפורטוגל, מי שניסח את תוכנית היציאה מהמשבר הוא מנכ"ל Partex, תאגיד נפט וגז מקומי.

האתחול הגדול מבוסס על תנועה גלובלית שקוראת לממשלות להכתיב את תנאי המשחק לטובת הציבור. בין השאר, להתנות חילוצים בריסון פליטת פחמן או החזרת רווחים כלואים והתחייבות להפסיק להתחמק ממסים. כך גם, התנועה מעוניינת כי הציבור ייהנה מהשינויים הללו באופן ישיר באמצעות השקעות ממשלתיות, השתתפות כוללת ברווחים מההשקעות הללו והפעלת לחץ על גופים עסקיים להתנהל עם חשיבה לטווח רחוק.

באופן לא מפתיע, העולם התקשה לקבל את ההכרזה כלשונה. הרעיון לפיו מנהלי חברות נפט ונסיכים, מי שהתאורטיקן סמואל הנטינגטון כינה בספרו האחרון "אנשי צווארון הזהב" יסבירו על הצורך הדחוף להתמודד עם שינוי האקלים ואי־השוויון המעמיק, נתפס כלעג לרש. בהתאם, ההכרזות של פוליטיקאים על המחויבות שלהם לבנות עולם טוב יותר ולהפוך גם את המשבר הזה להזדמנות, נתפסות כססמאות ציניות.

זה לא במקרה. פסגת דאבוס עצמה, כפי שמצביעה על כך העיתונאית והסופרת נעמי קליין, היא כר פורה לססמאות ריקות של קפיטליסטים שמחפשים איך להציל את העולם מעצמם. והמפגש הקרוב בסימן "האתחול הגדול", הוא חלק ממסורת ארוכה של מפגשים דומים. החל מ"עיצוב העולם שלאחר המשבר" ב־2009, דרך "חשיבה מחדש, עיצוב מחדש, בנייה מחדש" ב־2010 ועד "יצירת עתיד משותף בעולם שבור" של 2018. "אם דאבוס לא היה מחפש צורה טובה יותר של קפיטליזם כדי לפתור את המשברים שהוא בעצמו העמיק בשיטתיות", כותבת קליין, "זה לא היה דאבוס".

קליין נדרשה לאתחול הגדול לא סתם. ספרה עטור הפרסים "דוקטרינת ההלם" הפך בחודשים האחרונים מורה נבוכים לשורת שינויים, הסכמים ופיתוחים שביצעו חברות גדולות וממשלות בעולם. זהו הרעיון לפיו אליטות מנצלות משברים כדי להביא לשינויים שישמרו את כוחן. עבור רבים, הרעיון לבצע שינויים כלכליים עמוקים, במיוחד כשזה מגיע מבעלי הון שמתאספים בפסגות האלפים השוויצריים, היא דוגמה נוספת לתיאוריה של קליין.

אי־אמון מתמשך

גם אם הרעיון של שוואב איננו דוגמה רלבנטית לתיאוריית ההלם, הספקנות סביבו גרמה לגורמים בשמאל ובימין לראות בו קנוניה: בשמאל רואים בו מהלך תאב בצע של האליטות הפיננסיות והמזהמות להשאיר את העולם בשליטתן, ואילו בימין רואים בו מזימה של קומוניסטים ודיקטטורים סביבתיים לגזול ממנו את השוק החופשי. בין לבין נמצאים גם מכחישי הקורונה, שטוענים שהמגפה היא המצאה של האליטות וכי האתחול הגדול נועד לגרום לנו להתחנן לחיסונים.

בבריטניה, שם הספקנות גדולה במיוחד לאור מעורבותו של הנסיך צ'ארלס, התגובה היתה עוד יותר קיצונית ולוותה בהפגנות נגד הסגר שהוטל במדינה — "כלי של האתחול הגדול". קשה להאשימם. חוסר האמון המתמשך באליטות נוצר בגללן, ברקע השליטה המופרזת שלהן במקבלי החלטות והתנהגות עסקית מעוותת שוק שסייעה להן לצבור יותר עושר מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה. אותו אי־אמון גם יקשה על הציבור לקבל הצעות לשינויים מבניים מהאליטות שלא ברור אם כוונתן כנה או קונספירטיבית. בכך, במובן מסוים, הוא יקשה גם להביא לתיקונים שהכלכלות זקוקות להם.