הקברניט
ההפתעה העיראקית: קרבות האוויר שפתחו את מלחמת המפרץ
הקואליציה בראשות ארה"ב שיצאה להביס את סדאם חוסיין ולשחרר את כוויית ציפתה להתנגדות מינימלית באוויר; אך כבר בליל הלחימה הראשון התגלו טייסי עיראק כאמיצים ויצירתיים, ושיבשו את המתקפה על אף נחיתות מספרית וטכנולוגית
שלום, כאן הקברניט; השבוע לפני 30 שנה המריאו מאות מטוסי קרב מעשרות דגמים וסוגים, למלחמת האוויר הכי גדולה מאז וייטנאם - מבצע סופה במדבר, אותו אנו מכירים כמלחמת המפרץ. זו היתה המלחמה הראשונה שהועברה בשידור חי בכל הערוצים, והציגה את מיטב כלי המשחית עושים מה שנולדו לעשות. תוך ימים למד כל ילד בעולם מהו מפציץ חמקן, כמה זנבות יש ל-F15 וכמה מגניב הם נראים בטלוויזיה.
לטורי "הקברניט" הקודמים:
- אגדת ההארייר: המטוס הקטלני של שוורצנגר
- ה-A10 האגדי תפור על ישראל; למה צה"ל לא קונה אותו?
- שפת הגוף של מטוסי קרב: כשכלב פוגש נחש
לכלי התקשורת היה זמן להיערך: כחמישה חודשים לפני פרוץ הקרבות כבש צבאו של סדאם חוסיין את כוויית עתירת הנפט, והחל לאיים גם על סעודיה. כשהתעלם מהאולטימטום שהציבה לו הקהילה הבינלאומית, החלה ספירה לאחור לקראת מלחמה שצפויה להיות חד-צדדית: עיראק עמדה מבודדת עם 650,000 חיילים מפוחדים, כשמולה קואליציה של 35 מדינות, עם קרוב למיליון חיילים והציוד הצבאי הכי מתקדם בעולם.
סדאם חוסיין, שליט עיראק דאז צילום: PBS
מהספה בסלון נראה שהניצחון יבוא בקלות: כל מהדורת חדשות נפתחה בצילומי מטוסי קרב פוטוגניים ממריאים עמוסי פצצות מנושאות מטוסים פוטוגניות, משחתות משגרות טילי שיוט חכמים ופצצות מונחות טלוויזיה שמתעדות את דרכן עד לפגיעה. המציאות, בחוצפתה, עבדה קצת אחרת.
היום נדבר על המלחמה שמעבר למהדורות, דרך קרבות האוויר שפתחו אותה: מיגים שמפתיעים מטוסים מתקדמים בהרבה, F15 שיורים ומחטיאים - ואפילו הפלה נדירה ומיוחדת מאוד.
פספוסים לא טיפוסיים. F15 משגר טיל מונחה מכ"מ צילום: USAF
בלילה שבין ה-16 וה-17 בינואר החל קמפיין ההפצצה העצום, שנפתח בכתישת מערכות ההגנה של עיראק. מכ"מים, בסיסים אוויריים, סוללות נ"מ כבדות ומרכזי שליטה - כולם עמדו לחזור למצב חומרי גלם. או לפחות, כך תכננה הקואליציה נגד סדאם חוסיין בהובלת ארצות הברית, בריטניה וצרפת.
אך זה עמד להיות יותר קשה ומסוכן ממה שציפו התוקפים. לעיראק היה מערך נ"מ גדול, חיל אוויר ובו מאות מטוסי קרב, וחשוב מכך: טייסים מעולים. חשוב להבין שהטייס העיראקי הממוצע הגיע לעימות ההוא עם ניסיון מבצעי כפול ומכופל משל כל טייס אמריקאי, בריטי או צרפתי: שמונה שנים נאבקה עיראק באיראן, במלחמה אווירית בלתי פוסקת. לעיראק היה ציוד סובייטי וצרפתי לא רע, אך מולה ניצב חיל האוויר האיראני עם מטוסי F14 רבי עוצמה, פאנטומים ונשק מתוצרת אמריקאית. העדיפות הטכנולוגית של איראן אילצה את עיראק לאלתר וללמוד מגוון פרקטיקות של מארב אווירי.
מנוסים ומיומנים. טייסי עיראק, מול מטוסי מיראז' F1 צילום: jangaavaran
למשל, צוותי מיראז' F1 ומיג 29 התאמנו על טיסה נמוכה ביותר - ממש בגובה צמרות העצים, שמקשה על איתור ונעילה בידי מכ"מ קרקעי ומוטס כאחד. כשהתגנבו כך לקרבת מטוסי האויב, נסקו בבת אחת לגובה והיכו בהם; הטקטיקה הזו, שכונתה "ג'ירפה", איפשרה לעיראקים להפתיע אויבים וכל טייסי הקרב שלה התאמנו על ביצוע התמרון - שעבד נהדר במלחמת איראן-עיראק.
כולם ידעו לטוס מאוד נמוך ביום ובלילה, לנסוק בצורה שמאוד מעמיסה על הגוף ותוך כדי לזהות אויב ולפתוח באש. בנוסף, לטייסי עיראק היה ניסיון רב בירי חי, והם הכירו היטב את מגבלות הטילים שלהם בשטח. לעומתם, רוב טייסי ארה"ב רק קראו על שלהם.
מיראז' F1 עיראקי ופאנטום איראני צילום: specialhobby
אמנם לא היה פה סיכוי לנצח את הקואליציה, שבאה עם כ-2,800 מטוסי קרב מתקדמים, חימוש חכם ומוטיבציה עצומה; אבל חיל האוויר של סדאם חוסיין לא עמד לעשות חיים קלים לתוקפים, וטייסי עיראק סברו שהפסד יסכן את משפחותיהם בעורף. וכמו שיודע כל ישראלי, אין להמעיט ביכולות חייל שמגן על הבית.
את הקרבות פתחה טייסת 58 של חיל האוויר האמריקאי, טייסת "הגורילות"; מטוסי ה-F15 שלה טסו קדימה כדי לחסל מטוסים עיראקיים שמפטרלים בנפת בגדד; האוויר היה מלא בסערה אלקטרונית של שיבושים וחסימות מכ"מ, שהקשו על איתור אויבים. בגדד עצמה היתה פשוט מלכודת מוות: 478 עמדות מכ"מ כיסו את סביבותיה, והנחו עשרות סוללות טילים וקרוב ל-2,000 תותחי נ"מ.
זוג F15 בלילה צילום: NARA
הטייסים העיראקים שמרו על מרחק, והתקרבו מדי פעם כדי לנסות למשוך את האמריקאים לגובה נמוך, למארבי נ"מ. זוג F15 אחד קיבל החזרי מכ"מ משונים, ובתחילה חשבו הטייסים שהצליחו לאתר מטוס תקיפה חמקן; אך עד מהרה התברר שמדובר במיג 29 עיראקי שאף הספיק לנעול על אחד המטוסים. האמריקאי שיגר טיל מונחה מכ"מ ופגע לפני שיריבו פתח באש.
הקרב השני התרחש לא רחוק משם, כשמבנה מטוסי F15C אמריקאי יצא לחפש סיורי אויב והותקל: שלושה מטוסי מיראז' F1 פשוט הופיעו מאחוריו משום מקום ומבלי שזוהו בידי מכ"מים מוטסים. האמריקאים שברו והספיקו להשיג נעילות, ולהפיל שני מיראז'ים בטילים מונחי מכ"מ - ואת השלישי בקרב אוויר הדוק.
קרב בלתי צפוי. מיראז' ו-F15 צילום: USAF,ADLA,VHV
בינתיים, המריא גל תקיפה גדול של חיל הים האמריקאי וחדר לשטח עיראק; חמישה זוגות מטוסי F18 מנושאת המטוסים סרטוגה התקרבו אל העיר חבאניה, בה שוכן בסיס תמוז של חיל האוויר העיראקי. המשימה: לאתר סיורי אויב ולתקוף עמדות נ"מ בפצצות, כדי לפתוח את הדרך לקבוצת מפציצי A6 אינטרודר שתגיע אחריהם.
טייסי הצי האמריקאי היו דרוכים ועירניים, אך חלקם נתקלו באויב קשוח ומפתיע: שני מטוסי מיג 25 של עיראק. המטוס הזה פחות זריז מה-F18 וגם נושא חימוש ומערכות גילוי פחות מוצלחים - אך הוא מהיר באלף קמ"ש. אחד הזוגות לא הספיק להיכנס לתמרון הגנתי, וטיל R40 עיראקי פגע ב-F18 ופוצץ אותו באוויר. השני צלל וברח, כשהוא בקושי חומק מהמיירטים של סדאם חוסיין.
מיג 25 מתקרב למטרה צילום: cavek
סגן זוהיר דאוד, הטייס העיראקי שהשיג את ההפלה, מיהר למצוא לו טרף נוסף: מטוס אינטרודר איטי, שהגיע לאותה הגזרה. הוא השיג נעילת מכ"מ וליטף באצבעו את ההדק - אך הבקרה הקרקעית לא אישרה לו לפתוח באש; באוויר היו הרבה מאוד מטוסים משני הצדדים, ואותו אינטרודר נחשד כמטוס עיראקי.
כעשרה קילומטרים משם, נתקל זוג F18 אחר בשני מטוסי מיג 21. כאן זיהו האמריקאים את המיירטים בזמן: אחד המיגים הופל מטווח של עשרות ק"מ בטיל AIM7, והשני הופל בקרב אוויר קצר טווח. מטוסי ה-F18 היו חזקים דיים כדי לחסל את האויב מבלי להיפטר ממטען הפצצות שלהם, שמגביל מאוד את זריזותם. למעשה, משימת ההפצצה שלהם הושלמה בהצלחה לאחר קרב האוויר, על אף שאיבדו במהלכו לא מעט דלק.
זוג F18 צילום: NARA
גם משימות תקיפה אחרות נתקלו בהתנגדות עיראקית קשה: מטוסי F15C ליוו כוח של מפציצי B52 מגודלים, בדרכם להפציץ תשתיות צבאיות - בסיסים ומחנות. מיירטי מיג 25 הסתערו עליהם באש טילים, ממנה הצליחו להתחמק מטוסי הליווי. האמריקאים השיבו אש ועשרה טילים שוגרו אל המיגים; כולם החטיאו ואף מיג לא נפגע - אך המפציצים התעכבו וחלקם לא השלים את המשימה.
למפציצים אחרים היה פחות מזל: שעות ספורות לאחר מכן נפגעו גם B52 וגם מפציץ F111 מאש מיג 29 עיראקי. המטוסים לא נפלו והצליחו לצלוע לבסיס, אך גם לא הגיעו למטרות.
מפציץ B52 מלווה בידי מטוסי קרב צילום: USAF
היתקלות אחרת הראתה כמה מסוכן יכול להיות היריב העיראקי: כוח מטוסי F15E במשימת הפצצה יורטו בידי זוג מטוסי מיג 29 זריזים; התפתח קרב בטווח קצר ובגובה נמוך, בו תמרנו כל הכלים בחריפות. המיג הראשון ניסה לבצע תמרון התחמקות בגובה אפס והצליח לברוח כך מטיל מונחה חום ששוגר לעברו - אך לא מהקרקע והוא נשתל באדמת המדבר.
ואולם, המיג שנשאר המשיך לחמוק מכל ה-F15 שבאוויר במשך דקות ארוכות; טיל אחר טיל ירו, ופעם אחר פעם החטיאו - העיראקי פשוט ידע איך לברוח להם מהכוונת בדיוק בזמן. כשסוף סוף הגיע אחד האמריקאים למצב ירי מוצלח, בחר שלא לשגר; הוא לא ראה היכן נמצא בן הזוג שלו באוויר, והטיל היה יכול בקלות לפגוע בו במקום באויב. כל הכלים איבדו זמן ודלק, והמשימה השתבשה.
מיג 29 משגר טיל אוויר-אוויר צילום: USAF
אך כל ההיתקלויות הללו מחווירות לעומת הקרב הכי דרמטי של אותו יום, קרב שנראה אבוד מראש. הוא התחיל כשמטוס לוחמה אלקטרונית שלא נושא חימוש נכנס לשטח עיראקי, כדי לסלול דרך למפציצים.
היה זה מטוס מדגם EF111 רייבן (עורב), שהוא מספיק מהיר כדי לטוס ביחד עם מבני F15 ודומיהם, ומספיק חזק כדי לשאת ציוד חסימה כבד - אנטנות, משדרים ומגברים. הציוד הזה נועד לעשות מיגרנות למכ"מים; להציף אותם ברעש אלקטרוני, שלא יאפשר להם להבין מאין מגיעים ההחזרים או במילים אחרות - היכן באוויר יש מטוסים. זו דרך מאוד אפקטיבית להכניס מטוסי תקיפה לאזור מוגן בנ"מ, כל עוד המטוס החוסם מכסה את כל התדרים בהם עובדות מערכות ההגנה של האויב. על כל פנים, במלחמת המפרץ נעשה שימוש נרחב ביותר במטוסים כאלה. כשהחיסרון העיקרי שלהם הוא היותם מטרה מאוד מבוקשת, שלא מסוגלת להגן על עצמה בקרב.
EF111 רייבן צילום: Wikimedia
בשלוש לפנות בוקר עשה רייבן כזה את דרכו לעומק שטח עיראק, כשלפניו טס כוח אבטחה שמורכב מ-F15 עמוסים בטילים, ומאחוריו מפציצים עמוסי פצצות. הרייבן טס נמוך מאוד, בגובה של כ-1,000 רגל, כדי להקשות על גילוי. בעודו מתקדם, התרחשו מעליו קרבות אוויר; הליווי נתקל במטוסי מיראז' F1, וצוותי ה-F15 ניסו להגיע למצבי ירי טובים. המיראז'ים הצליחו לחמוק להם, ואף לירות בעצמם.
טייס עיראקי אחד ירד לגובה נמוך מאוד תוך כדי שנעלם ל-F15 רודף - ואז נדלקו עיניו: קילומטרים ספורים ממנו טס הרייבן האמריקאי; באושר פתח את המבער האחורי ונצמד אליו, כשהוא יכול כבר לדמיין את המדליה על החזה.
מרדף בגובה נמוך. מיראז' מאחורי רייבן צילום: USAF,ADLA
צוות הרייבן, הטייס ג'יימס דנטון והנווט ברנט ברנדון, נבהל מאוד כשכל נורות האזהרה החלו לצפצף: טיל מונחה חום שעט לעברם, מבלי שהבינו מאין הגיע. הם החלו לשחרר נורי הטעיה ולהנמיך אף יותר, כדי לשבור מאחורי גבעה ולגרום לטיל להחטיא. זה עבד, ואז הביט דנטון וראה שיש לו מיראז' עיראקי על הזנב.
המטוס האמריקאי החל לשבור בפראות בגובה נמוך - משהו שהרייבן ממש לא תוכנן לעשות - בעודו חומק מגבעות וקפלי קרקע בחשכת הליל. המיראז' העיראקי, שטס במגרש הביתי שלו, לא התקשה להמשיך להיצמד אליהם כמו דבק.
מיראז' F1 משגר טיל צילום: wingspallet
טיל נוסף שוגר אל הרייבן, שחמק ממנו ממש ברגע האחרון; הטייס העיראקי לא התרגש והתקרב אל טרפו. פסי אור כתומים צבעו את האפלה; המיראז' נשא שני תותחי 30 מ"מ שירקו אש וכמעט פגעו במטוס של דנטון וברנט.
בשלב זה היה המיראז' כה קרוב לזנב הרייבן, שנראה כאילו הצרור הבא כבר יפגע וגמרנו - ואז החליט דנטון להמר על הכל: הוא פשוט משך בסטיק בעוצמה, וה-EF111 זינק לשחקים; הטייס העיראקי הרים עיניו כדי לראות את המטרה עולה לגובה - ולרגע לא שם לב לקרקע; הוא פשוט נכנס ברכס והתפוצץ בכדור אש.
מיראז' F1 מהחזית צילום: armée de l'air
בסוף יום הקרב הראשון איבדו העיראקים שמונה מטוסים בקרבות אוויר והקואליציה - שלושה. המתקפה על עיראק חוותה כמה שיבושים, אך לכוחות התוקפים היו מספיק מטוסים, חימוש ומוטיבציה כדי להמשיך את ההפצצות. מטוסים נוספים נפגעו מאש נ"מ, ואחד אף מאש ידידותית; מלחמת המפרץ התחילה בבלאגן עצום, ונרשמו בתחילתה לא מעט תקריות בטיחות שבמזל לא הובילו לתאונות. למשל, פעם אחר פעם נעלו צוותי F15 על מטרה שטסה מהר ונמוך ונחשדה כמיג עיראקי - אך התגלתה כפאנטום מדגם G שחיפש סוללות נ"מ. כמו כן, היה כל הזמן קריטי לשלול ירי בשוגג על חמקנים; הם צצו על המכ"מ פה ושם - וארצות הברית ממש לא רצתה שאחד יחוסל ויפול בשטח עיראק עם הטכנולוגיה הרגישה שלו.
ביממה הראשונה למלחמה בוצעו כאלפיים גיחות, בהן הוטלו 2,000 טון פצצות על תשתיות וכוחות בעיראק. הלחימה באוויר נמשכה, על אף שלסדאם היו פחות ופחות מטוסים זמינים, שדות תעופה פעילים ומערך הגילוי העיראקי כמעט התעוור. ואולם, המשיכה עיראק לאתגר את הקואליציה למרות המגבלות: למשל, בשבוע הראשון ללחימה יורט טורנדו בריטי, ונמשכו מהלכים ממוקדים נגד מטוסי לוחמה אלקטרונית. מטוס EF111 שנתקל במיראז' F1 עיראקי ניסה לברוח בתמרונים חריפים בגובה נמוך, אך נחבט בקרקע והתפוצץ.
מטוסי ארה"ב מעל לשדות נפט בוערים בכוויית צילום: USAF לקראת סוף ינואר כבר נראה שהמצב אבוד, וחיל האוויר של סדאם עומד לסגור את הבאסטה. ואולם, בניגוד לכל צפי, יצאה מתקפה של מיראז'ים ומיגים לעבר שדות הנפט בראס תנורה שבסעודיה.
הפתעה נוספת עבור האמריקאים ובני בריתם היתה כש-140 ממטוסי חיל האוויר העיראקי ברחו לאיראן; ההערכה היתה שעיראק תשלח מטוסים לחסות בירדן שידידותית לשלטון חוסיין - ולא ליריבה הוותיקה. בטווח הארוך, השתלם המהלך המוזר הזה; בגבול ירדן הוצב פטרול יירוט אמריקאי של מטוסי F14 ו-F15, שהיה כנראה תופס את הבורחים - וברבות הימים, השיבה איראן 88 מהמטוסים לידי עיראק.
מיג 29 עיראקי שהושמד על הקרקע צילום: NARA
עד סוף המלחמה, איבדה עיראק 36 מטוסים בקרבות אוויר, מהם תשעה מיראז'ים, תשעה מיג 23, ארבעה מיג 21, ארבעה מיג 25 וארבעה 29. בנוסף, הושמדו על הקרקע 105 מטוסים. הקואליציה איבדה 75 מטוסים, כמעט כולם מאש נ"מ.
במבט ראשון, נראה כאילו התוכנית של הקואליציה עבדה ושל העיראקים נכשלה. האמנם? עיראק ידעה שבמתאר הזה, של לחימה נגד אויב שאי אפשר לנצח, הנכס החיוני הוא סוללות הנ"מ ולא המטוסים שלה. לכן הושם דגש על הגנתן, ולא על ציד F15 ו-F18 שמילאו את השמיים.
מטרה לא אטרקטיבית. F18 צילום: USN
למשל, כשמטוסי הצי האמריקאי שיגרו מל"טים שדימו מטוסים, במטרה לפתות את סוללות הנ"מ בגזרת בגדד לפתוח באש ולחשוף את מיקומן, העיראקים הפנו לעברם מיירטים.
מיגים ומיראז'ים הגיעו אל המל"טים והפילו בקלות רבים מהם, אך לא נשלחו קדימה כדי לתפוס את המטוסים ששיגרו את כלי ההטעייה; הרעיון היה משחק בונקר, בלי התקפות מתפרצות. היירוט היה חשוב מאוד: מל"טים שהצליחו לחדור מבעד לסדקים אכן הטעו כמה מהסוללות - ואלו התגלו ומיד חטפו טילים נגד מכ"מים וחימוש מונחה אחר. אך האחרות המשיכו לעבוד, ולהצר את צעדי הקואליציה.
נכס חיוני. טיל נ"מ על משאית צילום: NARA
חשוב להבין את ההיגיון האסטרטגי שמאחורי ההתמקדות בהגנת הנ"מ: אם כבר בלילה הראשון היה מחוסלים כל תותחי ומשגרי הטילים של עיראק, מהר מאוד היה נכתש כל צבאו של סדאם מהאוויר ואיתו גם כל התשתיות הקריטיות, והמדינה היתה פתוחה לכיבוש. השיבושים שיצרה עיראק גרמו למתקפה האווירית להתעכב ולהסתבך, והישרדות מערך הנ"מ השתלמה: 19 מטוסים תוקפים נפגעו ביממה הראשונה מאש קרקעית, ושניים הופלו - טורנדו בריטי שתקף את הבסיס האווירי טאליל, ואינטרודר אמריקאי שתקף את בסיס H3.
לאחר מכן, נמשכו התקיפות וכוחות עיראק אכן נגרסו לפתיתים, אך בצורה יותר הדרגתית. עד כדי כך, שכמה יחידות הצליחו לשמור על מוראל ואף לצאת למתקפות קרקעיות ולכבוש את העיר חפג'י בסעודיה, ולהתנגש ראש בראש בדיביזיות משוריינות של ארה"ב ובריטניה.
F16 אמריקאי שהופל מאש נ"מ צילום: Wikimedia
מלחמת המפרץ לימדה את ארצות הברית כמה אפקטיביות הן מערכות הנשק שלה, ואיך הן מתפקדות בקרב אמיתי. ואולם, קל לשכוח שאך היו עוד סטודנטים בכיתה ההיא: 14,000 חיילים סורים השתתפו במבצע, ומצביאי סוריה למדו בדיוק איך עובד צבא מערבי מודרני. צבא כמו של ישראל, למשל.
גם איראן ישבה מעבר לגבול, ניטרה את כל המתקפות והשכילה; למעשה, כל מערכות ההגנה שלה נבנו כדי לבלום מתקפה ארוכת טווח של ציוד מערבי מתקדם. כולי תקווה שלא יהיו עוד מלחמות במפרץ הפרסי, ושאם נראה מלחמות פוטוגניות בטלוויזיה - יהיה זה רק בסרטים ולא במהדורות החדשות. טיסה נעימה!
