שחקן נשמה: פיט דוקטר משלים את טרילוגיית הרגשות שלו בפיקסאר

לפני 25 שנה יצא סרט הקולנוע הארוך של אולפן צעיר ועצמאי. לסרט קראו “צעצוע של סיפור”, ובן לילה פיקסאר - החברה שג’ורג’ לוקאס הקים במקור כבית תוכנה ומכר אותה לסטיב ג’ובס שמכר אותה לדיסני - הפכה למותג. מי שעמד בראש החברה מייסודה ועד לפני שנתיים, והאיש שקיבל את כל הקרדיט על הגאוניות שלה, היה ג’ון לאסיטר, שביים את כל הסרטים הראשונים של האולפן והפך את פיקסאר למה שהיא: בית חרושת לרגשות.

אבל כמעט מתחילת הדרך של פיקסאר עמד מאחורי לאסיטר איש נוסף, שהיה קשה להחמיץ (כי הוא מתנשא לגובה של 1.94 מטר), ובכל זאת הוא שמר על פרופיל נמוך וצנוע. זה פיט דוקטר. לפני שנתיים לאסיטר פרש מניהול החברה ומתפקידו כאחד הבכירים בתאגיד דיסני, אחרי עדויות על הטרדות מיניות. במקומו נכנס לתפקיד דוקטר בן ה־52. וכמו בסצנת פלאשבק בסרט שלהם, כך גם במציאות: ברגע שלאסיטר זז הצידה, אנחנו מבינים כמה משמעותי היה התפקיד של דוקטר ביצירת כל 27 הסרטים הארוכים שהחברה הפיקה. ארבעה מהם הוא ביים, ועל שניים (“למעלה” ו”הקול בראש”) הוא זכה באוסקר. 

בכל הסרטים שפיט דוקטר (בתמונה) ביים הוא משתמש באנימציה כדי לדבר על המופשט והלא מוחשי בעולם שמחוץ למגע ידינו צילום: מורן מעיין

בסוף השבוע האחרון הוציאה דיסני לשירות הסטרימינג שלה דיסני פלוס את הסרט החדש של פיקסאר, “נשמה”, שדוקטר כתב וביים. אם סרטו הראשון, “מפלצות בע”מ”, עסק בעולם החלומות וסרטו הקודם, “הקול בראש”, עסק בהמחשת עולם הרגשות שמתקיים בתוך הראש שלנו, הרי ש”נשמה” הוא מעין פרויקט משלים, העוסק בעולם הנשמות, בעולם הבא ובעולם שלפני. בשלושתם דוקטר משתמש באנימציה כדי לדבר על מטאפיזיקה, על כל מה שמופשט ולא מוחשי בעולם שמחוץ למגע ידינו.

“נשמה”, שהיה אמור לצאת לבתי הקולנוע עוד ביוני, אבל הגיע לבסוף לסטרימינג באמריקה בדצמבר, הוא הסרט הראשון שבו פיקסאר - אולפן הומוגני של גברים לבנים - מציבה במרכזו גיבור שחור (התסריטאי קמפ פאואר והראפר דויד דיגס הובאו כדי להבטיח ייצוג נכון ולא סטריאוטיפי של הדמויות האפרו־אמריקאיות).

דוקטר נולד במינסוטה למשפחת מוזיקאים. אמו מורה למוזיקה, אביו מנצח על תזמורת ואחיותיו מנגנות בתזמורות קלאסיות ידועות. רק הוא בחר ללכת ללמוד אמנות ואנימציה. אז עכשיו, כשהוא הבוס, הוא עשה סרט על מוזיקאים. גיבור “נשמה” הוא מורה למוזיקה בחטיבת ביניים שחולם להיות פסנתרן ג’ז בעל שם, כמו אביו. אבל הוא מרגיש שכל חייו היו החמצה גדולה.

דוקטר אמנם ביים את סרטו הראשון רק ב־2001 (“מפלצות בע”מ”), אבל הוא תמיד היה אחד התסריטאים הבולטים באולפן. הוא היה שותף לכתיבת “צעצוע של סיפור”, וביסס את דמותו של באז שנות־אור על עצמו, ועל חלומותיו כילד להיות אינדיאנה ג’ונס. גם הילד ב”למעלה” מבוסס על חוויותיו כנער דחוי ונטול חברים. ואת דמות הילדה שבראשה משתוללים הרגשות של “הקול בראש” הוא ביסס על דמותה של בתו.

כך שדוקטר הוא בראש וראשונה ענק של אתגרים תסריטאיים. קשה להמעיט באמביציה ובמורכבות של התסריט של “נשמה”, שמספר על אותו פסנתרן מתוסכל (בקולו של ג’יימי פוקס) שרגע לפני שהוא מגשים את חלומו, מוצא את עצמו מגיע, בעקבות תאונה, אל סיפו של גן עדן. הרצון שלו הוא לברוח מעולם הנשמות ולחזור לגופו, כדי להתחיל סוף סוף את החיים שהוא תמיד חלם לעצמו. דוקטר סיפר שאת היסוד לסרט הגה אחרי זכייתו השנייה באוסקר, כשהבין שהגיע לפסגה, הגשים את כל משאלותיו, ועדיין הרגיש תחושה מאכזבת של “זה הכל?”.

מנגד, הסרט מספר את סיפורה של דמות בשם 22 (בקולה של טינה פיי), נשמה ממחצב הנשמות, שעדיין מעולם לא נולדה, אף שהיא כבר שם אולי כמעט מאז בריאת העולם. יש לה חרדה מהחיים. המפגש של ג’ו, שמשתוקק לחזור לכדור הארץ, ושל 22, שלא רוצה לעשות את זה בשום אופן, ילמד את שניהם משהו על להיות אנושיים, ועל התמודדות עם החמצות, אכזבות והתחושה שלפעמים לא לגמרי ברור לנו מה משמעות החיים.

מתוך “נשמה". הפעם הראשונה שכוכב סרט של פיקסאר הוא אפרו־אמריקאי צילום: The Walt Disney Company Switzerland ©

“נשמה” ממשיך רעיונות שנשמעו בסרטים כמו “נחיה ונאהב” של אלברט ברוקס או “השמים יכולים לחכות” של וורן בייטי, שעסקו באנשים שמגיעים לגן עדן וצריכים לערוך לעצמם חשבון נפש וספירת מלאי.בעיקר, יש משהו שמזכיר את “אלה חיים נפלאים” של פרנק קפרה, שכמותו הוא מסע חניכה של אדם שחי בתחושת החמצה, והמלאך שמלווה אותו מראה לו את חייו מנקודת מבט אחרת.

זו, מן הסתם, הסיבה שדיסני החליטה שלא לעכב את הסרט יותר ולהוציא אותו כעת, כי יש משהו באווירה מחבקת החיים של הסרט שהופכת אותו לסרט חג מולד מושלם. השמים אולי יכולים לחכות, אבל דיסני לא.