קריסת חניון הברזל: עיריית ת"א היא הנעדרת הגדולה בפרשה

הנעדרת הגדולה מכתבי האישום בגין קריסת חניון הברזל בתל אביב היא לא חברת דניה סיבוס, שהתיק נגדה ונגד המנכ"ל שלה רונן גינזבורג נסגר, אלא יזמית הפרויקט - עיריית תל אביב.

העובדה ששוב כיוונו אצבע מאשימה אל הש.ג, המהנדס שהחליט לחסוך בבטון או בברגים, מבטיחה כמעט בוודאות שלא מדובר בפעם האחרונה שאנחנו רואים אסון כזה.

באופן שבו פועל ענף הנדל"ן, אאוטסורסינג אדיר שמשתרשר למאות בעלי מקצוע, אם היזם לא ידע מהיום הראשון שהוא זה שמחוייב לבטיחות הפרויקט שלו, תמיד נגלה בדיעבד שמישהו פישל בדרך מרשלנות או כדי לחסוך כמה שקלים.

חניון הברזל לאחר הקריסה צילום: שאול גולן

אבל עיריית תל אביב, מי שפירסמה את המכרז להקמת החניון הציבורי ונשארה הבעלים שלו, הצליחה להרחיק עצמה מהאסון. תראו כמה אש חטפה היזמית גינדי השקעות בנפילת המרפסות בחדרה (שבנס לא גבה חיי בני אדם) וכמה מעט חטפה עיריית תל אביב בנפילת החניון.

דניה סיבוס? ודאי שהיא פישלה בענק, אבל מי שמבקש לשנות את כללי המשחק חייב להתחיל מהחברות היזמיות, גם אם זו אחוזת החוף של עיריית תל אביב. אצבע מאשימה נגד ראש העיר או מנכ"ל העירייה היתה יכולה סוף סוף להרעיד את אמות הסיפים, לפני שיפול עוד חניון או מנוף או מרתף חניה. ויחד עם זאת, האשמה העיקרית, שלא במפתיע, היא כמובן ממשלת ישראל. האנמיות וחוסר קבלת ההחלטות של הממשלה שלנו לא התחילו רק בימי קורונה.

בדצמבר 2003, לפני 17 שנה, פורסם דוח ועדת זיילר, שקמה בעקבות אסון קריסת אולמי ורסאי שגבתה את חייהם של 23 ישראלים שנתיים וחצי קודם לכן. המסקנה העיקרית מהאסון היתה הצורך בהקמת מכוני בקרה, שיהיו אחראים סוף סוף לסנכרן בין הגופים השונים שמקימים כל פרויקט. בהיעדר כתובת ברורה, גוף שתפקידו להיות אחראי על הקמת המבנה, כולם אחראיים ואף אחד לא אחראי.

מה קרה עד היום? המכונים עדיין וולנטריים בלבד והם לא באמת משפיעים על הענף. במציאות שבה עובד שוק הנדל"ן בישראל, הכמויות ומהירות הבנייה חשובים מחיי אדם. ודאי כל עוד אחת לכמה שנים אנחנו תופסים אך ורק את הש.ג התורן. עד האסון הבא.