רבין זלזל בסכנה שארבה לו, נתניהו לא מפסיק להתבכיין

רצח רבין הוא המסר הבוהק ביותר של ישראל היהודית לישראל הדמוקרטית: מי שירים את ידו על ארץ ישראל - תיגדע ידו, ותשוב נשמתו לבוראו. האיום הזה, שמומש אז בכיכר, נחרת לדיראון עולם, אבל גם לחיי נצח במציאות החברתית והפוליטית שלנו. 

המציאות הזו הפכה את הרצח לזירת קטטה בין הימין לשמאל. השמאל האשים את הימין ברצח, והימין גמל ברצח השמאל. בדה-לגיטימציה, בהסתה, בסימון השמאל כבוגדים ותוקעי סכין בגב האומה. ועכשיו אין יותר שמאל פוליטי בישראל. יש מרכז, יש מרכז-שמאל. ובעיקר יש הסדרה מחודשת של המושגים. נתניהו שמוותר על הסיפוח, מאשר מכירת צוללות מתקדמות למצרים ואף-35 לאמירויות הוא הימין. הוא שעמד אז על המרפסת ערב הרצח ההוא, מנצח היום על 'רצח' השמאל. ואולי חלילה על רצח השמאלני הבא, בהסתה, שיסוי ופילוג שמסמן את המפגינים כשמאלנים שעוד נותרו. לא בפוליטיקה, אבל ברחובות.

רבין בעצרת השלום שבה נרצח צילום: מיכאל קרמר

נתניהו מתאבל על עצמו ביום השנה לרצח. מתלונן שקוראים לרצוח אותו ואת בני ביתו. וזו הטקטיקה המוכרת מהתיקים הפליליים. להרחיק מעצמו ולהטיל על אחרים את האשמה, את העוול, את השיסוי, את ההסתה. נגד רבין הסיתו? תראו מה עושים לי ולמשפחתי.

והוא גם למד את הלקח מהרצח מההוא. רבין זלזל באפשרות שיפגעו בו, לא נקט באמצעי הזהירות הנדרשים. נתניהו לוקח אותה ברצינות, מתמגן מאחורי גדודי המאבטחים שלא היו לרבין, ובעיקר מתבכיין ומתריע נגד הסכנה שאורבת לו.

והסכנה הזו צפויה ממי? נכון, מהשמאלנים שעדיין חיים בקרבנו. מהתאים המחתרתיים שהם מקימים, מהנשק שהם אוגרים, מרבניהם המסיתים שמתירים את דמו. אהוד ברק, אליעד שרגא ואלדד יניב. והשב"כ כדרכו כושל בחשיפת הסכנה הזו. טוב שיו"ר הכנסת יריב לוין מצלצל בכל הפעמונים.

רצח רבין הפך לקו פרשת מים. לצד ההלם והחרדה, התעוררה גם תקווה וציפייה "לסדר" מחדש את הראש הישראלי. לנהל את השיח בדרכים אחרות, לכבד את כללי המשחק, להבין שהשבר הפנימי הוא איום גדול ומסוכן יותר אפילו מהגרעין האירני.

ועכשיו, 25 שנה לאחר הרצח, אנו עומדים שוב בפני סכנה ברורה ומיידית לדמוקרטיה. הסיבות והנסיבות שונות לחלוטין. לא רצח מנהיג השמאל על הפרק, אלא "רצח השמאל", ולא רק כאלטרנטיבה פוליטית, אלא גם כאופציה חברתית ורעיונית. וגם הפעם, יש לנו את "המתנקש" הדתי ברקע, וגם הפעם יש לנו את נתניהו על המרפסת.