להגדיל את החוב הממשלתי למען כלכלת הדורות הבאים

לפני עשר שנים, במועד עיצוב מדיניות היציאה מהמשבר הפיננסי הגדול, יצאה קרן המטבע הבינלאומית באזהרת מסע ברורה: הגיע זמן צנע. על מנת שהממשלות יוכלו להתמודד עם המשבר המתעצם, עליהן לנהל מדיניות צנע חריפה של קיצוצים והעלאות מיסים במטרה אחת: לשרת את החוב. להקטין אותו. שהמפלצת המאיימת לא תבלע את כולם.

בשבוע שעבר, מקץ עשור, יצא אותו ארגון בינלאומי חשוב במסר הפוך במאה ושמונים מעלות: די לצנע. מדינות מפותחות, שיכולות להמשיך וללוות כספים בריבית נמוכה, יכולות וצריכות לנהל מדיניות תקציבית מרחיבה, כזאת שתשקיע בכלכלה ותייצר צמיחה ארוכת טווח ומכלילה, כזו שרבים ייקחו בה חלק וגם ייהנו מפירותיה.

מה נשתנה בעשור האחרון? הרבה מאד וכמעט לא כלום.

צמיחה צילום: pixabay

במשבר הכלכלי הקודם דעות הכלכלנים לא היו אחידות לגבי דרך ההתמודדות הנכונה. אך מאז זרמו נתונים רבים בגיליונות האקסל ברחבי העולם. כתוצאה מהמחקר העדכני התגבש בעולם קונצנזוס מקצועי, שיישום מדיניות צנע בזמן משבר תביא לעלייה באבטלה, לירידה בצמיחה, להגדלת אי-השוויון, וגם לא תצליח להביא להפחתת יחס החוב-תוצר.

הפתרון: הגדלת החוב הממשלתי

הקונצנזוס הכלכלי שהתגבש ומבוסס על חזית המחקר, קורא ליישום מדיניות תקציבית מרחיבה, שמבוססת על הרחבת ההשקעה והצריכה הממשלתית. כיצד? באמצעות הגדלת החוב הממשלתי, וזאת במטרה להעלות את שיעור התעסוקה בטווח הקצר, להאיץ את היציאה מהמשבר ולשפר את מצבן של התשתיות הפיזיות והאנושיות לטובת מיצוי פוטנציאל הצמיחה.

הנזק שנגרם למדינות רבות כתוצאה ממדיניות הצנע ההרסנית ההיא הביא, בין השאר, לעליית גל של מנהיגים ימנים-פופוליסטיים באירופה וארה"ב, ומדיניות רבות ובהם מיליוני אזרחים עדיין מלקקים את פצעי המדיניות הכלכלית השגוייה.

מה שעוד השתנה הוא, ש"חוקי הכלכלה" עליהם התחנכו דורות של כלכלנים ופוליטיקאים, השתנו. בזמן שהחוב הממשלתי ממשיך ועולה ברבות מהמדינות, הריביות על אגרות החוב הממשלתיות ממשיכות ויורדות, נושקות את האפס ואפילו יורדות מתחתיו – והתחזיות מצביעות על המשך מגמה זו. כלומר, מחיר ההלוואה למימון ההשקעה הממשלתית הוא מזערי, מה שגורם להלוואות להיות אטרקטיביות ואחראיות ביותר: התועלת הכלכלית שתצמח מהן תהיה בוודאות גבוהה הרבה יותר ממחיר ההלוואה. כך שלמעשה, הצמיחה שאותן הלוואות יאפשרו למדינות תשחק את החוב ותהפוך אותו לשולי.

ומה לא השתנה? ישראל. לנו נשארה בעיה אחת קטנה. הדיון הכלכלי הבינלאומי העדכני, המחלוקות, המחקרים, העימותים על העתיד, על המדיניות ועל החיים שלנו, שומרים על ריחוק כלכלי מישראל. ישראל מסרבת לתת להם להיכנס, כאילו מדובר בווירוס שעלול להדביק את כולנו ולפגוע ביסודות חיינו. אצלנו, כאילו הזמן עצר מלכת. בכל יום אנו קוראים מחדש קריאות השכמה על כך שעוד רגע ניפול לתהום החובות. שאנחנו חיים על חשבון העתיד. שאנחנו חסרי אחריות. שאנחנו ממשכנים את העתיד של הילדים שלנו. ישראל 2020 מסרבת להתעורר מאז אותו בוקר של 1985.

מי שמבקש לדאוג לעתיד שלנו, של הילדים והנכדים שלנו, צריך לעשות מעשה פשוט: להסתכל למציאות, לנתונים, לחזית השיח הכלכלי, לכלכלנים הבכירים בעולם וגם לגופים הבינלאומיים המרכזיים בעיניים, להבין את הנזקים העצומים שצונאמי הצנע השאיר במדינות רבות מדי, ולקרוא לדרגים המקצועיים בממשלה וכן לנבחרי הציבור: בואו נלמד מהטעויות.

זו העת לנהל מדיניות מרחיבה, כזאת שמציבה לנגד עיניה את חייהם של האזרחים, את פרנסתם, את בריאותם, את עתידם. זו העת לחזק את המדינה ולחדש את אמון הציבור בעובדי הציבור – הדרגים המקצועיים במשרדי הממשלה, המורות והמורים, האחיות והאחים, הרופאות והרופאים, העובדות והעובדים הסוציאליים – כולם ורבים נוספים. זה המעשה האחראי ביותר לעשות. למעננו ולמען הדורות הבאים.

עמית בן-צור הוא המנהל של מכון יסודות למדיניות ציבורית