ישראל ענייה, ונקודת האל-חזור כבר כמעט כאן

השבוע אנו מציינים ברחבי העולם את יום המזון, ומיד לאחריו את יום העוני הבינלאומי. ימים אלו, אשר תפקידם להעלות את המודעות לחלשים ולנזקקים בחברה, מזכירים לנו מדי שנה את אלו שנוח לשכוח במשך השנה כולה. אך בשנת 2020 מוכת הקורונה, הסגר והמשבר הכלכלי החמור – אין צורך להזכיר. העוני פותח את מהדורות החדשות ומלווה את חיינו מבוקר על ליל.

המשבר הכלכלי, אשר מסתתר מתחת למצוקה הבריאותית, כה חמור וגדול, עד כדי כך שגם אם מחר בבוקר מכריזים על חיסון מידי, חינמי ועולמי כנגד נגיף הקורונה, מדינת ישראל תיאבק לפי התחזיות במשך חמש שנים לפחות במיתון, בעוני החמור ובפגיעה הכלכלית הקשה ביותר שידעה מאז המשבר הכלכלי של שנת 2008.

חלוקת מזון לנזקקים. הממשלה צריכה לדעת לנצל את ההזדמנויות שבמשבר צילום: אביגיל עוזי

ישראל מחלקת פלסטרים לאלו הזקוקים לניתוח לב פתוח. המענקים, הפיצויים הנקודתיים והבטחות השווא לעצמאים, בעלי עסקים קטנים ומפוטרי הקורונה הפכו חסרי משמעות בשל עומק המשבר הכלכלי והרחבת מעגל העוני באופן מדאיג, קיצוני וחסר תקדים.

ממשלת ישראל חושבת על כאן ועכשיו, על מחר בבוקר במקום על סוף שנת 2021. הכל מיידי, צר ופוליטי ונדמה כי גם בעתיד הרחוק לא תתגבש תוכנית ארוכת טווח, במטרה לעזור לכל מי שטבע במגפת הקורונה להרים את ראשו מעל המים, ולנשום.

אזרחי ישראל בחרדה קיומית – כלכלית, בריאותית, חברתית. החברה שלו מחולקת למחנות ולשבטים – או שאתה אנרכיסט, או שאתה מדביק בקורונה בישיבות בבני ברק. אין אמצע. כל יציאה לרחוב, לסידורים, לטיול עם הכלב או לסופר כרוכים במסכות, הצטיידות בתעודת זהות וחשש אמתי להתקרב. ארוחת החג או ערבי השישי המשפחתיים כבר מזמן ירדו מהפרק וכל הנותר לאזרחי ישראל הוא לצפות בחדשות ולהתבייש.

תוכנית כלכלית לשיקום המשק? מסר של אחדות וחיבוק מצד המנהיגים? הצחקתם אותם. הם עסוקים בהפרת ההנחיות שהם בעצמם התוו, וממשיכים להסית את העם ולשסע את האזרחים זה בזה, כדי שנשכח שהאחראים למצב הם אותם 120 חברי כנסת. הם עושים כל שניתן על מנת שנתרכז ברעשי הרקע ולא נעצור להבין באשמת מי הגענו למצב הזה. במדינת ישראל מודל 2020 הבושה חלפה, הכבוד העצמי התפוגג והאגו השתלט.

מדינת ישראל ענייה. לא רק מבחינת כלכלית – בישראל יש עוני חברתי, עוני תרבותי וכמובן עוני פוליטי. אנו מתגאים בהישגים כחול-לבן, בהמצאות טכנולוגיות פורצות דרך, ביוצרים ישראלים משפיעים שחוללו מהפכה בעולם – אך בפנים, בתוך הבית, אנחנו מדממים והופכים לחברה מנוכרת, חולה וחלשה.

מגפת הקורונה חוללה מהפכה בתחום העוני. אם עד כה, טרום המגפה, אזרחי ישראל ה"רגילים" סברו כי עוני אינו חוצה את גבולות הפריפריה או את השכונות החלשות בערים קטנות, הרי להם קריאת התעוררות מדאיגה. העוני, בשנת 2020, דפק בדלת בכל בניין, בכל שכונה ובכל עיר בישראל. אזרחים שנהגו להתנדב ולחלק מזון לעניים בשנה שעברה – הגיעו לפתחון לב, בבושת פנים ובאישון לילה, על מנת לבקש סל מזון לעצמם ולמשפחתם.

המשבר הכלכלי של 2008 לימד אותנו שיעור חשוב. כחמש שנים חלפו עד שכלכלת ישראל הצליחה לשקם את עצמה ולחזור למצבה ערב המשבר. הפעם, לאחר שהקורונה תהפוך למחלת העבר, אין לדעת כיצד מדינת ישראל השסועה והמדממת תצליח לשקם את המשק ולהנשים את אזרחיה העניים והחלשים.

המשבר לימד אותנו דבר נוסף: בכל משבר ישנה גם הזדמנות, אותה צריך רק לדעת לנצל. מאז פרוץ מגפת הקורונה, הונם של המיליארדרים בעולם גדל ב-25%, בזכות ולא בחסד, בכך שנעזרו בסיטואציה המורכבת והפכו את הלימון ללימונדה. אותה הזדמנות ממתינה לניצול גם על ידי חברי הכנסת, השרים וממשלת ישראל.

משבר הקורונה כבר כמעט בן שנה. לרגל ציון המאורע, שכולנו היינו מעדיפים לשכוח - המתנה שמדינת ישראל יכולה להעניק למשבר היא לנצל את ההזדמנות ולהבין שנדרש תכנון וטיפול בבעיית העוני לטווח ארוך: לבנות ולתכנן את העתיד, לכתוב ולנהל תוכנית רב שנתית ורב מערכתית לטיפול בעוני, להכניס פעילויות בסיסיות כמו בטחון תזונתי לבסיס תקציב המדינה השנתי ולהקים מערך שדואג להוציא את העניים החדשים והוותיקים כאחד ממעגל העוני – אחת ולתמיד.

בין אם חיסון הקורונה יגיע בחודשים הקרובים ובין אם נמתין לו עוד שנה – כבר כעת ברור כי חמש השנים הבאות, כולן, צפויות להיות קשות עוד יותר מבחינה כלכלית וחברתית. רק שילוב בין ערבות הדדית ותכנון לאומי יאפשרו צמצום פערים – ויסייעו לרבים כל כך להרים את הראש מעל המים. הפתרון למשבר הקורונה - גם של המשפחה המבוססת וגם של הקשיש הבודד, גם של דיירי בלפור וגם של שכונות עמידר - תלוי בדרך בה נדע ונשכיל לנצל את ההזדמנות העומדת בפנינו.