הקברניט
מסוק היסעור: הענק הירוק שהפך לגיבור טראגי
ה-CH53 המפורסם איפשר לצה"ל לבצע פשיטות נועזות ולהציל חיי אדם הן במלחמות והן בטיולים שנתיים. ואולם, היה מעורב בעשרות תאונות איומות, ביניהן שתיים מהקטלניות ביותר בהיסטוריה. למה דווקא הוא? בגלל טעות מעברו הרחוק שרודפת אותו עד היום
שלום, כאן הקברניט; אין ישראלי שלא מכיר את מסוק היסעור, אפילו בלי לראות אותו: יש לו טרטור עמוק ונמוך שאין לטעות בו, וכולנו יודעים שזה חתיכת אכבר הליקופטר: בשמו נקשרו מבצעי הקומנדו הכי נועזים של צה"ל, חילוצי פצועים בכל הארץ במלחמות ובטיולים שנתיים כאחד - אך גם לא פחות מ-14 תאונות איומות. ביניהן אגב, שתיים מתאונות המסוקים הכי קטלניות בהיסטוריה.
לטורי הקברניט הקודמים:
- מכוכב שביט לכוכב נופל: כך התרסקה מהפכת הסילון הבריטית
- אופס, ברח לי טיל: כשטייסים מפילים מטוסים בטעות
- קרב אל-מנצורה: כשהפאנטומים של צה"ל ניצחו והפסידו בו זמנית
כן, אין מדינה בעולם שלא מפעילה הליקופטרים, ופרט לרוסיה אף אחת לא חוותה תאונה קשה יותר מאסון המסוקים של 1997 במושב שאר ישוב (73 הרוגים) או התרסקות יסעור בודד ב-1977 בקרבת המושב ייטב (54 הרוגים). ולמסוק הזה יש רקורד מפחיד של תאונות וסיבוכים - מדוע נשאר בשירות צה"ל יותר מחמישים שנה, ומה עושה אותו לכל כך מיוחד?
יסעור ישראלי באוויר. מדוע המסוק עבר כל כך הרבה תאונות? צילום: אורן דותן (וויקימדיה, CC BY-SA 3.0)
ראשית, בואו נראה מאין הגיע; אנחנו קוראים לו אדון יסעור, אבל השם האמיתי הוא מר CH53 ושם המשפחה - סיקורסקי. סיפורו מתחיל בשנות החמישים בארה"ב, מיד לאחר מלחמת קוריאה. במהלכה קלטו הגנרלים שהליקופטרים זה דבר נפלא: מסוקי בל 47 קטנים ודומיהם שימשו לפינוי נפגעים והובלת כוחות, ובמסדרונות משרד ההגנה פינטזו על מאה דברים אחרים שיעשה כלי טיס שממריא ונוחת אנכית.
בפנטגון רצו מסוקים שיוכלו לחלץ כוחות בעומק שטח האויב, ואף להשיב לבסיס מטוסים שהתרסקו; מסוקים שיוכלו להטיס סוללות ארטילריה ולשתול אותן כך שיכסו יותר מטרות; ומסוקים שיוכלו לשאת מטענים כבדים כרכיבי תשתית - והאויב יקום בבוקר ויגלה שבלילה הקמת בסיס שלם בחצר האחורית שלו. ומשום שמלחמת עולם שלישית נמצאת ממש מעבר לפינה, הדדליין להליקופטר כזה היה "אתמול".
איור הליקופטר עתידי, משנות החמישים צילום: ausa
לשמע הדרישות של הלקוח, המהנדסים דפקו את הראש בקיר. אני ממש יכול לראות איך אנשי יצרניות המסוקים סיקורסקי, בל, פיאסצקי, הילר ואחרות נאנחו, גלגלו עיניים ומישהו מלמל "שוב הם התחילו עם השטויות שלהם? מה יהיה?".
ואני יכול להבין אותם: הגנרלים רצו משהו בלתי אפשרי טכנולוגית. כדי לענות על הדרישות, יצטרך המסוק להיות מאוד חזק ובעל טווח ארוך - סעיפים סותרים דאז: כדי להרים משהו כבד צריך מנוע חזק מאוד, ששותה המון דלק (וצריך הרבה ממנו, כדי לטוס רחוק). אבל כל אלה מוסיפים למשקל המסוק ומצריכים מנוע חזק יותר, עוד דלק וכן הלאה. כל מסוק כבד שהושק נשא עמו צרור פשרות גדול, בעיקר בתחום המהירות ויכולת הנשיאה. הדבר הכי קרוב היה ה-CH37 מוהאבי של חברת סיקורסקי, כלי איטי שהצליח לשאת בלחץ 26 לוחמים או שני ג'יפים לטווח של קצת יותר מ-200 ק"מ. תא המטען שלו נפתח מן החזית, בצורה שהקשתה על פריקה מהירה וגם נתנה לו מראה של קרפדה מיובשת.
חתיך הוא לא. מסוק מוהאבי "מקיא" ג'יפים צילום: US Army
בסוף הפיפטיז התחיל הפנטגון לחפש לו מחליף - כלי טיס אחד, שיתאים גם לצבא, גם לצי וגם לחיל האוויר. כלי שיוכל לשאת שלוש טונות וחצי של מטען, עם רדיוס משימה (טיסה הלוך-ביצוע משימה-טיסה חזור) של 190 ק"מ ומהירות של 280 קמ"ש. הפיתוח המבטיח ביותר היה מטוס-מסוק ראשוני בשם XC142, שישלב מהירות וכוח נשיאה של מטוס עם המראה ונחיתה אנכית.
חיל הנחתים - כוח הפלישה הייעודי של חיל הים - לא אהב את העניין; המטוס-מסוק נראה להם קצת פנטסטי מדי (ובצדק - כלי כזה נכנס לשירות רק ב-1989) ויתר המתמודדים במכרז נתפסו כקטנים וחלשים מדי לדרישותיו. בתור כוח שמגיע מאוניות, נזקקו הנחתים לכלי שיוביל בבת אחת המון ציוד אל החוף והלאה לשטח האויב; כלי שמסוגל לשאת גם נגמ"שים ותותחי שדה. כשהשיק חיל הים מכרז משלו, ניגשה סיקורסקי עם גרסה מגודלת של מסוק בדוק ומוכח בשם HH3.
מסוק ה-HH3, אבי היסעור צילום: USAF
היה זה כלי בינוני בגודלו שנשא 28 לוחמים, והיה מהיר יותר מקודמיו. הוא שירת גם בצי וגם בחיל האוויר - שהפעיל אותו לחילוץ טייסים שנפלו מאחורי קווי האויב. הוא כונה "הענק הירוק העליז" (Jolly Green Giant) על שם מותג שימורי אפונה.
בינתיים פרצה לה מלחמת וייטנאם ואותו ענק ירוק התגלה כאוצר: כמסוק תובלה, שימש לפריסת כוחות וציוד והקמה זריזה של בסיסים בחזית, העברת תחמושת וכמובן פינוי הרבה פצועים בבת אחת. וכמסוק חילוץ סייע באיתור והצלת טייסים שנטשו בשטח (ובגלל טילי הנ"מ הרבים של הצפון וייטנאמים, היו הרבה הזדמנויות).
מסוק HH3 במשימת חילוץ צילום: NARA
אך מהר מאוד התגלו גם חסרונותיו; הוא היה איטי מדי, ולרוב לא הצליח להגיע לאזור בו נטש טייס אמריקאי לפני שתפסו אותו הווייטנאמים. למעשה, סיכוי ההצלחה של משימת חילוץ היה 33% בתנאים אופטימליים. בנוסף, ה-HH3 לא תפקד היטב בשטח הררי; רוחות חזקות הפריעו לו לרחף, וטיסה באוויר דליל פגעה בביצועיו.
וסיקורסקי ידעה בדיוק מה לשפר בו: את הכל. התוצאה היתה גיבורנו ה-CH53, וכשהושק ב-1964 היה זה המסוק הכי גדול שנבנה בארצות הברית. עם מנועי סילון חזקים ורוטור גדול היה מסוגל להגיע למהירות של יותר מ-300 קמ"ש, לשאת מטען של 3.6 טון בתא המטען הגדול והרחב שלו, ולהניף מטענים כבדים בהרבה עם מתלה תחת הגוף.
נעים להכיר: CH53 (גרסת החילוץ של חיל האוויר סומנה HH53) צילום: sobchak
הצי קרא לו Sea Stallion, כלומר סוס הים (ואני לא מתכוון לסוסון ים, הדגיגון החייזרי שדומה לדרקון). וביחידות החילוץ של חיל האוויר לא התאמצו, וקראו לו "סופר-ענק ירוק עליז". והאמת שהמילה "סופר" התגלתה כמתאימה: ה-CH53 באמת היה גיבור על.
אחת מטיסות הניסוי הראשונות של המסוק צילום: USN
הוא הגיע ליעדו מהר מכל מסוק אחר במלחמת וייטנאם וחילץ אנשי צוות גם בעומק שטח האויב, הוביל תחמושת וציוד אל תוך זירות לחימה בוערות, והעביר אלפי פצועים לטיפול. אין לדעת כמה אנשים היו מאבדים את חייהם אם לא היה סוס כזה בכוננות.
ובתחום חילוץ הטייסים לא היה לו אח ורע: המסוק היה חזק מאוד, ועם מקום פנוי לכמה עמדות ירי, ולחוליית חי"ר - כך שכשהגיע ליעדו היה מסוגל לאבטח את הזירה ולחפות על הטייסים המחולצים, שלפעמים רצו להליקופטר כשקליעי האויב שורקים אחריהם. יכולתו לרחף ביציבות גם ברוח חזקה איפשרה לשלוף אנשים מהג'ונגל עם מנוף, והטווח שלו איפשר חיפוש ממושך יותר - מה ששיפר משמעותית את סיכויי החילוץ.
גיבור אמיתי. המסוק בווייטנאם צילום: USAF
אך כדי להמחיש את היתרון הכי גדול של המסוק הזה במלחמה, נקפוץ רגע לקולנוע: בסרט האלמותי "אפוקליפסה עכשיו" ישנה סצנה אלמותית, בה המוני מסוקי יואי פושטים על כפר וייטנאמי, יורים מכל הכלים, ואז מנחיתים פלוגה שבאה והורגת מה שנשאר להרוג. זו סצנה מאוד דרמטית ועשויה היטב, שמייצגת לא רע פשיטות אמריקאיות מהמלחמה ההיא: בפלוגת חי"ר ישנם 200 לוחמים, וכדי להעביר אותה למתקפה בשטח האויב יש צורך ב-15-16 מסוקי יואי.
חישבו על כך: ככל שטסים יותר מסוקים, כך הם מושכים יותר תשומת לב, מצריכים ליווי של מסוקי קרב ובכל מקרה את אלמנט ההפתעה אפשר לשלוח לנוח עם באוהל עם גימלים. את המשימה הזאת אפשר לבצע עם ארבעה מסוקי CH53. ארבעה ודי; הסצנה בסרט היתה הרבה פחות דרמטית ככה.
סצנת הפשיטה האווירית ב"אפוקליפסה עכשיו"; מומלץ לחובבי אקשן, מסוקים ומוזיקה קלאסית צילום: Lionsgate
עוד אלמנט ששיחק לטובת ההליקופטר היה עוצמתו; בעוד מסוקים אחרים היו מסוגלים להרים ג'יפ או תותח שדה קטן במתלה מטען, ה-CH53 היה מסוגל להרים כמעט כל מה שהאמריקאים שלחו לווייטנאם: משאיות, נגמ"שים קטנים, תותחי שדה כבדים, ואפילו מסוקים אחרים ומטוסים.
אבל במהלך הפעלתו קלטו האמריקאים שיש מחיר ליכולות ההליקופטר: הוא מאוד מסובך לתחזוקה, ויש לו כל מיני אלרגיות, מכשור , פילטרים שנסתמים בקלות, נזילות מסתוריות - וחלק עלולים לגרום לסיכונים גדולים. הטכנאים היו רגילים למסוקים פשוטים בהרבה כמו היואי הקטן והחביב, והנה בא להם מין ענק משוכלל ורגיש.
המסוק מרים מסוק תובלה מדגם CH46 צילום: USN
ב-1968 נפתחה בפני ישראל לקנות את המסוק הזה מארצות הברית, ולצה"ל נדלקו העיניים: היה לו ניסיון בהפעלת מסוקים גדולים, הודות לסופר פרלון הצרפתי. לעומתו ה-CH53 היה כלי הרבה יותר חזק, ועם פוטנציאל אדיר גם לחילוץ כוחות וגם לפשיטות קומנדו. והשם יסעור נראה מתאים מאוד: ציפור שעפה רחוק ויודעת לשרוד סופות.
על עלילות הגבורה של צוותי היסעור והלוחמים שהטיסו ארחיב בטורים עתידיים, בהם גם נדבר על מהי פשיטת הקומנדו המוטסת ואיך נכון לבצע אחת. אך בשורה התחתונה, המסוק היה בול מה שצה"ל רצה. ואולם, ביחד עם יכולותיו, קיבלנו גם את המגרעות והמגבלות: המסוק היה פשוט רגיש ובגלל גודלו, כל בכל תאונה והתרסקות היו הרבה מאוד נפגעים.
מסוקי יסעור של חיל האוויר הישראלי צילום: ארכיון חיל האוויר
צה"ל לא ויתר על המסוק הזה, לא משנה כמה תאונות עבר: לאחר אסון הנ"ד של 1977 שונו מהותית נהלי תחזוקת המסוק עקב הכשלים הטכניים שנמצאו בו; לאחר התרסקות ב-1988 בגבול עם מצרים, הותקנו בולמי זעזועים ששיככו רעידות אשר הקשו על שליטה מדויקת בריחוף; ולאחר אסון המסוקים של 1997 הוקמה יחידת מטה ראשית חדשה בחיל האוויר - שליבת פעילותה היא בניית תפיסות הפעלה ואימון טייסות מסוקים.
היסעור גם עבר בארץ שני סבבי שדרוג, כדי להתאים את המסוק הקשיש לזמנים המשתנים. ולמרות הכל, נותר הליקופטר מנחוס, אחד שדברים פשוט קורים לו. למשל, טייס ישראלי ביצע תדלוק ביסעור, והאיץ כדי להגיע טוב אל הסל של הצינור. רק מה? הזווית היתה קצת בעייתית והרוטור נטה יותר מדי למטה; כמה למטה? הוא קירקף גם את הצינור וגם את מנור התדלוק עצמו ובנס לא נגרמה שם תאונה איומה.
יסעור ישראלי בפעולה צילום: ארכיון חיל האוויר
ולא רק בצה"ל, כן? מסוקי CH53 לדגמיהם - כולל דגם חזק יותר בעל שלושה מנועים - היו מעורבים ביותר מארבעים תאונות קטלניות ברחבי העולם. בצי ארה"ב היה מעורב המסוק בפי שלושה יותר תאונות ותקריות בטיחות מכל מסוק אחר, ושיעור התקריות הוכפל בעשור האחרון. איך הוא נשאר כזה מסוק בעייתי למרות כל השיפורים, מדוע כל הזמן צצות בו תקלות חדשות, ולמה עדיין מפעילים אותו?
ובכן, הסיבה היא שה-CH53 נולד כשמסוק התובלה עוד היה המצאה צעירה ושברירית למדי, שגם כך היתה מסובכת מכנית. היו לו מנועי סילון חזקים מאוד ביחס לכל מה שבא קודם, מערכת תמסרות חדשה שמעבירה כוח בין המנועים, תשתיות הידראוליות גדולות עבור הרוטור הענקי ועוד. וכל זה צמח להיות מסוק מאוד מבוקש ונדרש, שנכנס לשירות מבצעי מאוד מהר. כך קרה שהרבה מהליקויים והמגבלות התגלו תוך כדי לחימה בווייטנאם.
מסוק CH53E תלת מנועי מניף נגמ"ש צילום: USMC
והבעיה של ה-CH53 היתה שהוא באמת עשה מעולה את כל מה שרצו הגנרלים: אולר שווייצרי עם פרופלור. הדרגים בשטח נדרשו לאלתר פתרונות למסוק הרגיש, פתרונות שלפעמים יצרו בעיות חדשות; אי אפשר היה לשלוף את המסוקים מהזירה ולשלוח חזרה לבדיקות עומק ותיקונים מקיפים.
כך חלפו שנים, וכבר נבנתה פרקטיקת טיפול בענק הירוק; שמיכת טלאים. כשהגיעה הדרישה לשיפורי בטיחות מקיפים, זה כבר היה מסוק מוכן ומבצעי, כזה שלא משתלם לבנות מחדש. פרט לארה"ב וישראל, מפעילות את המסוק לדגמיו גם איראן, יפן, מקסיקו וגרמניה; הצבאות לא נפטרו מהמסוק הזה, כי עד היום לא הומצא משהו שנושא יותר מטען, יותר מהר ויודע להמריא ולנחות אנכית.
חילוץ ממסוק CH53 אמריקאי צילום: USAF
ובעוד יש כלי טיס שטסים יותר זמן ממנו - למשל, מטוסי דקוטה משנות הארבעים - הם פשוטים בעוד הוא מסובך, ועם בלאי מצטבר למערכות אנלוגיות. עד כדי כך, שחלק מהליקויים בו התגלו באיחור של שנים. למשל, בתאונה מ-2014 התרסק מסוק אמריקאי משום שצינור דלק נשחק בעקבות שפשוף בצרור כבלים חשמליים סמוך, ותא הצוות הפך למלכודת אש. בצי האמריקאי לא ידעו אם הליקוי היה במנוע או במערכת חימום הקבינה שצמודה אליו; הסתבר שגם הכבל החשמלי הגיע לשם משום שנפל מדופן התא - וכל המסוקים של הצי חשופים לליקוי הזה. אף אחד לא חשב לבדוק זאת בעשרות שנות שירותם.
וכפי שעולה מתחקירי בלומברג ו-NBC ומדו"חות צי ארה"ב שפורסמו בעקבות תביעות של משפחות הרוגי התרסקויות, פרקטיקות האילתורים נמשכו עד היום. מסוק אנלוגי בעידן דיגיטלי, שמעולם לא החלים לחלוטין ממחלות הילדות שלו.
הריסות יסעור ישראלי צילום: ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון
מה שמביא אותי לימינו אנו - האמריקאים הבינו שאין ברירה, וב-2015 עשו את הנדרש: בנו את המסוק מחדש. לנסיך קוראים CH53K קינג סטאליון, וחוץ מהתצורה הכללית והעיצוב החיצוני, אין כמעט דבר בינו ובין היסעור; השלדה נבנתה מחדש, המנועים הוחלפו, והמערכות - הו, המערכות! טייס שבחן את הסופר-יסעור הזה סיפר לי שזה ה-F35 של ההליקופטרים.
הכל חכם, דיגיטלי, אוטומטי ונוח; יש מרווח טעות הרבה יותר שפוי בהשוואה ליסעור הנוכחי, והמחשב מתקן טעויות טייס במקום למשל, לשתול את ההליקופטר בצלע הר. הסופר-יסעור יכול לרחף ולנחות אוטומטית גם ברוחות קשות בלחיצת כפתור, לשאת הרבה יותר מטען ולהתמודד טוב יותר עם פגיעות, איומי טילים והכי חשוב - עם הזמן. בגלל שכל מערכותיו נשענות על תוכנות דינמיות, יהיה קל וזול יותר לשדרג אותו בעתיד.
CH53K מתודלק באוויר צילום: USN
ואולם, גם למסוק החדש יש מחלות ילדות; למשל, בשנה שעברה התגלו בעיות בתמסורות הרוטור הראשי, חריגות משונות במד המהירות, בעיות מבניות באזור רוטור הזנב, התחממות בבולמי הזעזועים של המדחף, טמפרטורות חריגות בבית מנוע מס' 2 וליקויים במערכת הדלק. טוב שתפסו את כל זה בזמן וסיקורסקי החלה בתיקונים הנדרשים; עדיף שתעשה זאת חברה באמריקה עם מיליארדי דולרים ולא מכונאים בטייסת עם מסקינג טייפ.
והמסוק הזה הוא אחד משני המתחרים על החלפת היסעור הוותיק בצה"ל: מולו ניצב דגם משודרג של הצ'ינוק הוותיק, סופר-מתקדם אף הוא. מי מהם מתאים יותר לצה"ל ומי מהם ינצח במכרז? נדבר על כך בפעם אחרת.
אך המנצח צפוי להגיע ארצה ב-2025. בינתיים, ממשיכים היסעורים לטרטר בשמי הארץ, כשצוותים טכניים יצירתיים הופכים עולמות כדי להוציא את המקסימום מהשלדה הישנה, ולאפשר לטייסים האמיצים לעשות איתו דברים שאף מסוק אחר לא יכול. טיסה נעימה!
