כשל הניהול הציבורי: הגיע הזמן לחידוש השיח על ביצועי הממשל

משבר הקורונה חשף את כשלי הניהול הציבורי של הממשלה בישראל. כשלים המלמדים על היעדרה של אחריות ציבורית בחלקים נרחבים של המערכת הפוליטית והמנהלית. הנטייה היא להאשים את העומד בראש המערכת הממשלית אבל הנכון הוא כי מדובר בשלוש בעיות יסוד בחברה הישראלית ובמנהל הציבורי בפרט. הראשונה היא בעיית אי המשילות או חוסר יכולתה של הממשלה לקבל החלטות וליישמן באופן שיטתי ועקבי. הבעיה השנייה הינה קיומה של תרבות פוליטית המתבטאת בירידה מתמדת בכבוד לחוק והבעיה השלישית היא העדפה ברורה של האינטרס האישי על פני האינטרס הציבורי.   

ההבנה כי היכולת לממש מדיניות ולבצעה תלויה בהתאמת מערכות הממשל למבנה ציבורי מבצע, כזה החף מאינטרסים אישיים, אינה חדשה בעולם ובחשיבה הנוגעת לניהול ציבורי.

משנות ה-70 מדינות רבות בעולם אימצו רפורמות של ניהול ציבורי מבני המכוונות ביצועים. מדינות כמו בריטניה, ארה"ב וניו זילנד הפרידו בין הגורמים המבצעים ובין הגורמים קובעי המדיניות ומעצבי התוכניות, במקביל להקמת סוכנויות ביצוע והטלת אחריות על המנכ"ל ועל השר. מטרת ההפרדה היתה לאפשר ביצוע ללא לחצים פוליטיים תוך מתן דגש על איכות הביצוע. הממשלה הגבילה את עצמה לקביעת המדיניות בתחומים השונים ואת הביצוע בפועל הפקידה בידיהן של סוכנויות ביצוע. הגדילה לעשות קנדה אשר העניקה שיקול דעת רב יותר בביצוע אבל גם דרשה רמת אחריות גבוהה יותר באשר לתוצאה לקויה. 

הפגנות בבלפור. נדרש אמון של הציבור במקבלי ההחלטות צילום: חיים גולדיטש

גם ישראל ביקשה ללכת בדרך ניהולית זו. ועדות שונות כמו ועדת זנבר (1981), ועדת גבאי (1982), ועדת קוברסקי (1989), תוכנית גל-נור (1996) ועדת דורון (2005) ואף רפורמת ניהול ההון האנושי של הנציב דיין ( 2013) ביקשו לעצב מבנה ממשלי מבצע, מקצועי, חף מאינטרסים לא עניניים. אך למעט שינויים מינוריים ניתן לומר כי השינוי הניהולי הממשלי כשל. הסיבות רבות אך בעיקרן כפי שכתב מבקר המדינה בינואר 2020 כי היעדר תמיכה מספקת של חלק מגורמי הממשל ותקצוב לא יעיל. אפשר לומר שוב כי לפוליטיקאים מאוד נוח שהפקידות הבכירה תלויה בה.

הטיפול במשבר הקורונה חשף את החברה הישראלית לצורך בניהול ציבורי נכון. המעניין הוא כי מבט אל המדינות שבחרו ליישם רפורמות ניהול ציבורי כמו קנדה, אנגליה, ארה"ב ואפילו ניו זילנד מלמד כי לא די בניהול ציבורי. צריך גם אמון של הציבור במקבלי ההחלטות שלו, תרבות פוליטית, וכבוד לחוק. במדינות אלה מי פחות כאנגליה וארה"ב ומי יותר כקנדה וניו זילנד עדיין לא התגברו על חולאי הקורונה.

ח"כ נפתלי בנט עלה לכותרות כמי שביקש לטפל במשבר הקורונה ובדבריו מאז שימש שר הביטחון ולאחרונה בספרו "איך לנצח מגיפה" מדגיש בנט מספר פעולות: לעבות את מערך הבדיקות, להקים מטה פעולה, לבודד חולים, לפקח על הגבולות, לשמור על הקשישים ולהקים גוף הסברה מרכזי כדי לשקם את אמון הציבור. לטענתו של בנט, הקורונה "פתחה בפנינו חלון הזדמנויות חד פעמי להזניק את מדינת ישראל דור שלם קדימה". בנט מדגיש את ההייטקיות, את היצירתיות ואת הגמישות המחשבתית. מבקריו טוענים כי בנט לא באמת עשה בתפקידו כשר הביטחון, לא חידש בתוכניתו למיגור הקורונה ובסה"כ מדובר בהאדרה עצמית. הציבור לעומת זאת בוחר להאמין בו.

מחקרי הניהול הציבורי שהחלו בשנות ה-70 של המאה ה-20 ביקשו לאמץ את הצלחות ביצועי המגזר העסקי גם לזה הממשלי. הקושי הוא כי בעוד המגזר העסקי מכוון רווחים כספיים הממשל מכוון אינטרסים ציבוריים ואלה נמצאים בקונפליקט שבין ערכים סותרים של קבוצות פוליטיות.

משבר הקורונה חושף אותנו לכשל היישומי שברפורמות הניהול הציבורי בעולם. העדר היכולת לתאם בין חלקיו השונים של הממשל הוא ללא ספק חסם והמוטיבציה של הפוליטיקה לנצל את המשבר לתועלתה פוגעת באמון הציבור בהחלטות הממשל ובשיתוף הפעולה של הציבור למיגור הקורונה.

ספרו של נפתלי בנט החזיר את הדיון הציבורי לסוגיית ביצועי הממשל. אין מנוס משדרוג הממשל לכיוון הביצועי ויפה שעה אחת קודם.

עו"ד פרופ' אסף מידני הוא מומחה לממשל וניהול ציבורי מכהן כדיקן ביה"ס לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב יפו ונשיא האגודה הישראלית למדע המדינה