רשות מקרקעי ישראל תובעת דמי שימוש על הווילה של דני דנקנר בעתלית

רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) תובעת משושנה ויזן, גרושתו של דני דנקנר, 4.7 מיליון שקל דמי שימוש על מגוריה באחוזה המפוארת בעתלית. זאת במקביל לתביעת פינוי שהגישה רמ"י כבר ב־2012 נגד חברת המלח שחוכרת את הקרקע מהמדינה, בטענה כי הסכם החכירה הופר לאחר שעל הקרקע שהוחכרה למטרת תעשייה וכריית בריכות מלח, הוקמה וילה גדולת ממדים בניגוד לדין. הליך גישור בין הצדדים לא צלח, ופסק דין בתביעת הפינוי, שמצויה בתום שלב הסיכומים, צפוי להתקבל בקרוב. 

בתביעה, שהוגשה באמצעות עוה"ד אלעד חן ומאיה אשור מפרקליטות מחוז חיפה (אזרחי), דורשת רמ"י כי ויזן תשלם לה דמי שימוש בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, עד יום הפינוי בפועל, עבור האחוזה ששטחה הבנוי עומד על כ־1,700 מ"ר, על מגרש בן 5 דונם שכולל גם מגרש טניס, בריכה ויקב. קק"ל היא בעלת הקרקע, שבדומה למקרים אחרים, מנוהלת על ידי רמ"י, אשר מחכירה את הקרקע למשתמשים שונים.

בשנות החמישים נחתם הסכם חכירה בין חברת פיק"א, שלימים זכויותיה הועברו לקק"ל, לבין "חברת המלח בארץ ישראל" עבור חכירת 1,003 דונם בעתלית ל־87 שנים, עד שנת 2040. המטרה היתה לתעשיית מלח, והודגש כי החוכר לא יהיה רשאי להשתמש בקרקע למטרות אחרות. 

דני דנקנר. לא מתגורר בווילה מאז 2006 צילום: אוראל כהן

בתביעה נטען כי ב־1991 נחתם הסכם בין חברת המלח לבין משפחת דנקנר, שלפיו התחייבה חברת המלח להעביר חלקים מזכויות החכירה שקיבלה, ובהם חלקת האחוזה, למשפחה. ההסכם כלל תנאי שהעסקה כפופה לאישורה של בעלת הקרקע - רמ"י. אלא שהעסקה מעולם לא הושלמה, בין היתר מאחר שלא התקבל אישורה של רמ"י, וזכויות החכירה בשטח לא הועברו על שם משפחת דנקנר. ברמ"י מציינים כי גם אם היה מתקבל אישור, הרי שעל הקרקע היה ניתן לעשות שימוש תעשייתי בלבד ולא למגורי קבע, כמו שקרה בפועל.

זה שנים שעל הקרקע שהוחכרה פועל מפעל להפקת מלח. בצמוד לו היו קיימים כמה מבנים לצורך מגורי פועלים בתקופת עבודתם במפעל. בתביעה צוין כי רמ"י נכונה היתה לאורך השנים להכיר במגורי הפועלים כשימוש נלווה לתעשיית המלח, אלא שבתביעה מתואר כיצד אחד המבנים הצנועים שופץ והורחב בהדרגה, עד שהפך לאחוזת מגורים מפוארת, וכיצד הגדילו דנקנר וויזן את המבנה מ־90 מ"ר בתחילת שנות התשעים, לווילה של 1,700 מ"ר בנוי, בניגוד לדיני התכנון והבנייה ולהסכמי החכירה. 

האחוזה המפוארת בעתלית. במקור היתה מבנה בן 90 מ"ר ששימש למגורי פועלים צילום: זהר שחר

מהתביעה עולה כי במשך השנים הגישה חברת המלח לוועדה המקומית לתכנון ובנייה מורדות הכרמל כמה בקשות להיתר בנייה שיכשיר את הבנייה שבוצעה בפועל ללא היתר. ביוני 2008 החליטה הוועדה המקומית לאשר את הבקשה בתנאי לחתימתה של בעלת הקרקע - רמ"י, שסירבה לכך. למרות הליכים ממושכים בוועדות התכנון ובתי המשפט שניהלו ויזן ודנקנר במטרה לקבל היתר בנייה, לא הונפק היתר.

"המסקנה העולה היא כי השימוש למגורי קבע שנעשה כיום באחוזה סותר את החוק מאחר שאינו מבוסס לא על תוכנית תקפה ולא על היתר כחוק", ציינה רמ"י בתביעה רמ"י אף דחתה את הטענה שהועלתה במסגרת תביעת הפינוי, כאילו בהיות דנקנר עובד של תעשיות מלח בע"מ, אין הפרה חוזית של חוזה החכירה.

בתביעה של רמ"י נטען עוד כי "בניית אחוזת ענק בשטח בנוי של 1,700 מ"ר המשתרעת על שטח של למעלה מ־5 דונם אינה שימוש נלווה לשימוש התעשייתי שנעשה במקום, אלא שימוש עיקרי למגורי קבע".

ברמ"י טוענים כי דנקנר ממילא הפסיק לעבוד בתעשיות מלח ב־2007, ועוד לפני כן, סמוך ל־2006, התגרש מוויזן ומאז אינו מתגורר באחוזה. בתביעה נטען כי רמ"י שיגרה לויזן מכתב התראה לתשלום דמי שימוש טרם הליכים משפטיים, שנדחה על ידיה. "ויזן עושה במשך שנים שימוש בקרקע ללא כל זכות חוזית תוך הפרת כל דין אפשרי, כל זאת ללא תשלום דמי שימוש לרמ"י תוך התעשרות על חשבון קופת הציבור". לפיכך, נטען, זכאית רמ"י לדמי שימוש עבור השימושים שנעשו בפועל בקרקע למשך כל תקופת התביעה.

מעו"ד חגי הופן, המייצג את ויזן, נמסר כי טרם התקבל כתב התביעה ולכשיתקבל הוא יילמד וייענה.