נחשפה בקשת החנינה של דני דנקנר לנשיא: "עונש של מאסר בפועל הינו בבחינת בלתי נתפס"

"העונש הקשה והחמור של מאסר בפועל למשך שנתיים ארוכות, הינו בבחינת בלתי נתפס – מעבר למה שהנפש יכולה להכיל". כך טען לפני חצי שנה דני דנקנר, יו"ר דירקטוריון בנק הפועלים לשעבר המרצה עונש מאסר על עבירות שוחד והלבנת הון בפרשת קרקעות המלח, בפנייה לנשיא המדינה, ראובן ריבלין, בבקשת חנינה. דנקנר אמור לרצות את העונש עד חודש מאי השנה. מאז הגשת בקשת החנינה, באמצעות עוה"ד טל שפירא ואריאל כפרי, ריבלין טרם הכריע בבקשה.

"בקשת החנינה מדברת בעד עצמה, ועולה ממנה קול ברור של חרטה עמוקה וכנה על המעשים בגינם הורשע דנקנר", כותבים עורכי הדין בבקשה. "דנקנר מצר על מעשיו והפנים את הלקח בגינם. עבור כל אדם נורמטיבי, עצם ההרשעה מהווה השפלה, בושה וייסורים קשים. הדברים קשים אף יותר למי שהגיע ממשפחה מכובדת ושכיהן לאורך שנים רבות בתפקידי מפתח בצמרת המשק הישראלי".

באפריל 2014 הרשיע השופט דוד רוזן מבית המשפט המחוזי בת"א את דנקנר בשלוש עבירות של מתן שוחד, שלוש עבירות של הלבנת הון ורישום כוזב במסמכי תאגיד. במסגרת ערעור שהגיש דנקנר לעליון, נמחקה עבירת הרישום כוזב במסמכי תאגיד, ועונשו הופחת משלוש שנות מאסר לשנתיים.

דני דנקנר צילום: גיל יוחנן

פרשת קרקעות המלח היא אחת משלושת האישומים בתיק הולילנד. על פי הכרעת הדין, דנקנר שימש כמנכ"ל חברת תעשיות מלח לישראל, שהיתה בבעלות משפחתו, משנת 1990. בשנים 2004-1999 הוא כיהן כיו"ר החברה, שחכרה מהמדינה קרקעות בהיקף של אלפי דונמים בעתלית ובאילת. באותם ימים שכב על שולחן מינהל מקרקעי ישראל הסכם להענקת הטבות מפליגות וחריגות לחברה בשווי עשרות מיליוני שקלים תמורת השבת הקרקעות למדינה.

הסכם זה, באחד מגלגוליו מ־1997, אף שימש כמרכיב משמעותי בבטוחה להלוואה בגובה כ־1.42 מיליארד שקל שלקחה חברת המלח מבנק לאומי כדי לרכוש את גרעין השליטה (43%) בבנק הפועלים עם שרי אריסון.

על פי הכרעת הדין, איש העסקים אביגדור קלנר הכיר לדנקנר, שרצה מאוד שההסכם יאושר סופית, את המאכער מאיר רבין, יד ימינו של אבי מנגנון השוחד בפרשת הולילנד – עד המדינה שנפטר שמואל דכנר. דנקנר העביר לרבין 1.3 מיליון שקל כדי שיפעל לאשר את ההסכם במינהל וינסה להניע את דודו יעקב אפרתי, מנהל המינהל לשעבר, לדחוף לאישור ההסכם. רבין הורשע בתיווך לשוחד, אולם אפרתי זוכה מקבלת שוחד מחמת הספק.

השופט רוזן קבע כי דנקנר שכר את שירותיו של רבין כמאכער רק כדי לקדם את העסקה בין חברת תעשיות המלח ומינהל מקרקעי ישראל. בהכרעת הדין הוא כתב כי "בעלי ממון שבכוחם לשכור שירותיו של 'מאכער' נהנים מערוץ 'מיוחד' לטיפול בענייניהם הפרטיים. זהו מצב דברים השוחק את אמון האזרח בשירות הציבורי ובמוסדות השלטון, מצב דברים שיש בו כדי לגרום להשחתת נורמות ההתנהגות של עובדי ציבור".

בבקשת החנינה טוען דנקנר, כי מלבד נסיבות אישיות ורפואיות שבגינן הוא מבקש להשתחרר, הרשעתו היא ייחודית וראשונית. "הלכה למעשה, הורשע דנקנר בגין שכירת שירותיו של לוביסט (מאכער) במטרה לקדם את ענייניה של חברת תעשיות מלח", כותבים עורכי הדין. "יודגש הדגש היטב, כי דנקנר לא הורשע, חלילה, בעבירה של מתן שוחד כסף, אלא מדובר בעבירה הנשענת על קונסטרוקציה משפטית תקדימית, שאיש לא הורשע בה בעבר בנסיבות בהן הורשע דנקנר. מדובר בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל בה הועמד לדין אדם בגין שכירת שירותיו של לוביסט (מאכער) וממילא בפעם הראשונה בה הורשע אדם בגין עבירה זו".