הקורונה מוכיחה: רק קבוצות לחץ מצליחות לדאוג לעצמן

באו נדבר רגע על האדם ה"פשוט". אדם שזוכה לכינויים כמו בוזגלו ("דין ידלין כדין בוזגלו") או גב' ריקי כהן מחדרה. הוא רק עובד במגזר הפרטי ולא חבר בארגון עובדים. בבחירות האחרונות הוא הצביע עבור אחת המפלגות הגדולות אבל לא מצא את הזמן להיות חבר מפלגה בפועל. אין לו משפחה גדולה, רק משפחה גרעינית של 4-5 נפשות. בואו נדבר על ההשפעה והכוח שלו - אם הם בכלל קיימים.

מחאת המסעדנים צילום: מוטי קמחי

מאז החל משבר הקורונה, קבוצות רבות יצאו להילחם על זכויותיהן. חלק נלחמו על הזכות להישאר פתוחים, כמו המסעדות וגני האירועים; חלק נאבקו על מענקים ופיצויים; וחלק פשוט קיבלו המחשה נוספת לכך שעבודתם אינה מוערכת וניצלו את ההזדמנות לשפר את תנאיהם כמו העו"סים, לדוגמא. אבל לכל הקבוצות שהצליחו יש מכנה משותף אחד: הן היו מאורגנות. אם במסגרת ועד קיים שפעל עוד לפני הקורונה, או התארגנות אד-הוק לאור המצב. כל הגופים באו מאוגדים למאבק ועם מטרה ברורה לנגד עיניהם.

נכון, זהו תפקידם של נציגי הציבור, וזו מטרת קיומם של ועדי העובדים והפגנות, אך העובדה שמי שצועק חזק יותר מקבל יותר - היא פגיעה אנושה בעתיד המשותף שלנו כאן.

בגמרא ידוע הביטוי 'כל דאלים גבר'. הרציונל של חז"ל היה שמי שמאמין שהצדק איתו, יילחם חזק יותר על מטרותיו, ולכן גם יזכה. אך כאן אנו נתקלים במציאות בה כולם צודקים, ובסופו של דבר- כולנו נשלם את המחיר. אם באי שמירה על הקופה הציבורית ושיעבוד הדורות הבאים להחזר חובות המדינה, אם בהעלאת הסיכוי להידבקות או פשוט בפגיעה נוספת במרקם החברתי השברירי ממילא.

במדינה שסובלת ממחלת רקע של חוסר תכנון, הכניעה לקבוצת לחץ היא גדולה יותר. וזאת, רבותי, הבעיה המרכזית בהתנהלות. העובדה שקבוצות מסוימות מוכיחות שרק התנהלות כוחנית ולעומתית מביאה תוצאות.

הפתרון הוא פשוט. תקציב הוא משחק סכום 0; אם לוקחים מאחד, לאחר לא יהיה. ולכן, בכל פעם שמדינת ישראל מחליטה על שינוי בתקציב – הוספה, הסטה, העלאה או כל שינוי משמעותי אחר - יצטרך השר הממונה להסביר מהיכן יגיע הכסף, מי ייפגע כתוצאה מהמהלך - והכל באופן פומבי ולא בחדרי חדרים. כך, לא ישמעו רק את מחיאות הכפיים של תוספות השכר למגזר כזה או אחר, אלא גם מי לא יקבל את אותו הכסף. כי במדינה בה כל דאלים גבר, העתיד לא נראה טוב.