כניסה תחת האלונקה? רק בתמורה לחיזוק יסודות הסולידריות החברתית

כיצד צריכים להגיב עובדי המגזר הציבורי והארגונים המייצגים אותם לקריאות החוזרות ונשנות כלפיהם, "להכנס תחת האלונקה"? תגובת הבטן המתבקשת, והנכונה, היא שהם כבר נרתמו ועודם נושאים בנטל המשבר הכלכלי-חברתי החריף ביותר שידעה ישראל: צוותי הבריאות נשאו מתוקף תפקידם בנטל תפעול מערכת הבריאות בעת חירום; מיד אחריהם התבקשו המורות לשאת בנטל ולהתנדב לעבודה; וכעת העובדות הסוציאליות נאבקות לשאת בנטל השמירה על מערך הביטחון הסוציאלי השחוק.

מחאה של העובדים הסוציאלים, לפני כחודשיים בת"א צילום: דנה קופל

אולם לאור המצוקה הכלכלית הגוברת, נשאלת השאלה האם על עובדי המגזר הציבורי, שזוכים לביטחון תעסוקתי מיטיב, לוותר גם על חלק משכרם מתוך סולידריות עם עובדי המגזר הפרטי? מהי התשובה הראויה לשאלה זו, בייחוד כאשר היא אינה מהווה כלי להחלשת המגזר הציבורי ועובדיו? כידוע, אחד מתפקידיה המרכזיים של מדינת הרווחה הוא חלוקה מחדש של המשאבים, ממי שיש להם יותר למי שיש להם פחות. לכן אנו סבורים שראוי להיענות לקריאה הסולידרית. אולם היענות כזו חייבת להיות מותנית בחיזוק ארוך טווח של יסודות הסולידריות בין עובדים ואזרחים ובישראל - ולשם כך כדאי ללמוד מהפעם הקודמת בה נקראו עובדי המגזר הציבורי לויתורי שכר.

לאחר פרוץ המשבר הכלכלי העולמי של 2008, במהלך הקמתה של קואליציית נתניהו השנייה (2009), נדרשו העובדים לויתורי שכר שהוצגו כהכרחיים לבניית תקציב המדינה. בשיתוף פעולה עם ארגוני המעסיקים, חתמה ההסתדרות הכללית על הסכם עם הממשלה שכלל דחיית תשלום מחצית מדמי ההבראה השנתיים. בתמורה לויתורי ההסתדרות וסיועה להצלחת המו"מ הקואליציוני והעברת התקציב, התחייבה הממשלה להגדיל את תקציב הקרן למפעלים במצוקה וקצבאות הזקנה ולהרחיב את רשת הביטחון הסוציאלי (באמצעות הרחבת מערך ההכשרות המקצועיות, סבסוד מעונות היום, סיוע כספי לעמותות המספקות שירותים חברתיים, אכיפת חוקי עבודה ועוד).

בנוסף, ולא פחות חשוב מכך, ההסכם הוביל לחיזוק מבני של העבודה המאורגנת בישראל, באמצעות חקיקה שחייבה מעסיקים לנהל מו"מ קיבוצי עם התארגנות עובדים ראשונית. חקיקה זו תרמה רבות לגל ההתאגדויות שסחף את שוק העבודה הישראלי מאז.

על אף התנגדותו של משרד האוצר ל"עסקת החבילה", שיתוף הפעולה בין העובדים, המעסיקים והמדינה יצר משוואה שחיזקה, גם אם במעט, את תשתית מדינת הרווחה. הויתורים מצד העובדים בעלי הביטחון התעסוקתי פתחו את הדלת לסדרה של שינויים מבניים שסייעה בחיזוק מעמדם של העובדים חסרי הביטחון התעסוקתי - הן באמצעות העברות ישירות, הן באמצעות סיוע בהתאגדותם העתידית. למהלכים אלו היה גם חלק בעידוד הצמיחה הכלכלית של ישראל בעשור האחרון.

זו העסקה שיש לדרוש גם היום אל מול הדרישה מעובדי המגזר הציבורי "להיכנס תחת האלונקה". עסקה שתבטא שילוב בין ויתור חלקי (וזמני) על הטבות שכר מסוימות לעובדים בשכר גבוה ובעלי ביטחון תעסוקתי, לבין רפורמות חברתיות ארוכות טווח, שיכללו, בין השאר: הגדלת דמי אבטלה והבטחת הכנסה, עיגון עצמאותו ואיתנותו של הביטוח לאומי, הרחבת והתאמת מערך ההכשרות המקצועיות, וכמובן ביצור מעמד השירותים החברתיים באמצעות הרחבתם, בלימת וצמצום ההפרטה שלהם והרחבת זכויות העובדים בשירותים המופרטים.

כמו ב-2009, גם בימים אלה - אין לחכות למדינה שתוביל את הקריאה הזו ואת שינוי הכיוון במדיניות. על ההסתדרות והמעסיקים לעבוד יחד, ועל אף אינטרסים מנוגדים לעיתים, להוביל במשותף את "אסטרטגיית היציאה" מהמשבר. אסטרטגיה שכזו תשים לפניה גם את היעדים אליהם צריך שוק העבודה לצעוד בעשור הקרוב וכמו ב-2009 ותתווה את דרך הצמיחה שלפנינו - שתצמצם פערים במקום להרחיבם ותחזק את הסולידריות החברתית - לא האחד על חשבון השני, אלא יחד.