הקברניט
כך ויתרה ארה"ב על מטוס הקרב הכי מתקדם בהיסטוריה
קראו לו YF23 והוא היה כל כך מהיר, חזק, יצירתי ומיוחד שנראה שאין סיכוי שיפסיד במכרז ATF לפיתוח מטוס קרב חמקן. אבל הוא הפסיד ל-F22, שהיה נחות ממנו ברוב התחומים; איך זה יתכן, מה עשה אותו לכזו הברקה, ומה הקשר לשואו ביזנס?
- איראן היא רק תירוץ: מה יעשו האמירויות עם F35?
- הסמוראי שניצח 15 מטוסי אויב בו זמנית - בלי לירות אף כדור
- אתגר הקונקורד: איך הצליח מטוס נוסעים להביס את ה-F15?
את יפי הפרה וחומרת קדושתה אתם מכירים היטב - והרי לפניכם הסכין: ה-F22 לא ניצח במכרז ההוא כי היה מטוס טוב יותר. אפילו לא קרוב; והיום אספר לכם על המתחרה שלו - ואיך ויתרה ארה"ב על מטוס הקרב הכי מתקדם ומיוחד אי פעם.
מטוס הקרב הכי מתקדם שפותח בארה"ב אי פעם, ומתחתיו אב הטיפוס של ה-F22 צילום: USAF
בסוף אוגוסט 1990 נעמד המטוס האמור על מסלול בסיס אדוארדס בקליפורניה, הריץ מנועים, גלש על האספלט והמריא. מאות טכנאים, מכונאים ומומחים למיניהם הביטו במסכים שלהם, עת שידר המטוס את נתוניו; הגלגלים התקפלו לפי התוכנית, וצילו המשונה הוטל על אדמת המדבר, בעודו הולך וקטן. למטוס הזה קראו YF23, והוא התמודד במכרז ATF, אחד המכרזים הכי חשובים בהיסטוריה הצבאית; מטוס הקרב החמקן הייעודי הראשון.
ATF היה מכרז לפיתוח מטוס קרב עתיר ביצועים שיחליף את ה-F15 ככלי מוביל לעליונות אווירית. חיל האוויר האמריקאי החל לחשוב עליו עוד בתחילת שנות השבעים, לפני שה-F15 אפילו נכנס לשירות; במקור, שמו הגנרלים דגש על טווח, מהירות, זריזות ויכולת נשיאת חימוש; אף אחד עוד לא חשב על חמקנות. ב-1981 הוצגה התוכנית לתעשיית התעופה האמריקאית, ונענתה בעשרות עיצובים שונים, וב-1986 נבחרו שניים: של לוקהיד ושל נורת'רופ ושותפתה מקדונל דאגלס. היצרניות קיבלו יד חופשית מאוד, והממשלה מימנה חצי מהפיתוח (לנורת'רופ זה עלה 1.1 מיליארד דולר).
נעים להכיר: YF23 צילום: USAF
לנורת'רופ יש רקע מאוד עשיר בפיתוחים סופר-יצירתיים; בהזדמנות אספר לכם על הגאון הזוהר שעמד מאחוריה, והפך את הכנף המעופפת מתיאוריה למציאות נושכת. גם במטוסי קרב היה לה ניסיון: היא פיתחה בעיקר כלים קלים וקטנים, ופעמים רבות הפסידה במכרזים, אך תמיד הפגינה מקוריות. למשל, ה-F18 פותח על בסיס ה-YF17 של החברה שהפסיד ל-F16. שאגב, פותח בעצמו על בסיס עיצוב שמקורו בנורת'רופ (אבל זה כבר סיפור אחר).
המתחרה לוקהיד מרטין בחרה בנוסחה בדוקה ומוכחת: ה-YF22 שלה היה בתצורה שדמתה מאוד לשל ה-F15 אותו נועד להחליף - גוף רחב יותר, שטח כנף גדול יותר, אבל אותו רעיון. מכפיל הכוח שלו היה ניהוג וקטורי - דלתות סביב האגזוז שמסיטות את זרם הפליטה ומאפשרות תמרון זריז יותר וטיסה יציבה לפנים גם כשהחרטום גבוה מעל לאופק, למשל. יכולת כזו מאפשרת למטוס להגיע למצבי ירי מגוונים יותר, משהו שכל טייס קרב רוצה.
ה-YF22, אב הטיפוס של ה-F22. כן, הוא היה שפיצי יותר בילדותו צילום: wikipedia
בעוד לוקהיד מרטין הלכה על תצורה נאה ואלגנטית, נורת'רופ המציאה מחדש את מטוס הקרב. הרעיון היה להשתמש בכל מ"מ אפשרי כך שייצור עילוי - לא רק הכנף, אלא הגוף עצמו. למה? כי ככל שהצורה של המטוס עוזרת לו להישאר באוויר, אפשר להעמיס פחות על המנועים ולקבל תוספת טווח - או לקבל יותר עוצמה זמינה בעת הצורך. זו גמישות שיכולה למנף את החמקנות של המטוס גם למטרות תקיפה בעורף האויב, איסוף מודיעין ועוד.
הכנפיים עצמן היו רחבות וגדולות יותר משל המתחרה (84 לעומת 78 מ"ר); תחתיהן היה מקום למתלי נשיאה, אף שלא הותקנו כאלה במהלך תקופת הניסוי.
YF23 מלמעלה. שימו לב שהגוף ממשיך עוד הרבה אחרי האגזוז - עוד מרחב שמייצר עילוי צילום: USAF
הזנב היה בתצורת V, כלומר בזווית בה אותו המשטח מתפקד גם כהגה גובה וגם בתור הגה כיוון. כמה מטוסי קרב השתמשו בתצורה הזו לפני כן? אפס; מטוסי קרב צריכים הגאים יעודיים כדי לתמרן במהירות.
איך הצליח מטוס עם חצי זנב להתחרות באחד עם ניהוג וקטורי? פשוט מאוד: כל אחד משני הסנפירים היה עצום; כמעט בגודל כנף של F18. ובגלל שהיה רק חצי זנב, החלק האחורי של ה-YF23 שקל פחות והיה קל מאוד ביחס לקדמי. כך היה מסוגל להשתמש בגוף כמטוטלת בצירים האנכי והאופקי. בגלל שהסנפירים היו גדולים, היה צורך בפחות תנועה כדי להזיז את המטוס, וברגע שיש פחות משטחים מאחורה, גם חתימת המכ"מ יורדת בצורה מאוד משמעותית.
ראו את סנפירי הזנב של המטוס. הם פשוט ענקיים צילום: USAF
כל חברה בנתה שני אבות טיפוס; למה שניים? כי במכרז ATF התחרו גם שתי יצרניות מנועים נהדרות - ג'נרל אלקטריק ופראט אנד וויטני - שהציעו מנועים שונים. ולאלה של נורת'רופ קראו "אלמנה שחורה" ו"רוח רפאים אפורה".
מאין הגיע השם "אלמנה שחורה"? לחברה היה מטוס בשם זה במלחמת העולם השנייה (ה-P61, עליו אספר לכם בעתיד), אך הרעיון הגיע ממקום אחר; ל-YF23 היה פתח יניקת אוויר משונן בתחתיתו, פתח שקשה לראות כשמסתובבים לידו ומכונאים רבים קיבלו אותו בראש. אחרי שגם אחד מראשי הצוות הטכני חטף, הוחלט לצייר על הבליטה משולש אזהרה אדום, ועוד אחד - ליתר ביטחון. פול מץ, טייס הניסוי של הפרויקט, ראה את זה ואמר שהמטוס נראה ככה כמו גב של אלמנה שחורה - והשם תפס.
סימון נקודת התורפה הבטיחותית בתחתית המטוס. כן, זה באמת דומה קצת לשל העכביש צילום: USAF
מץ אהב מאוד את המטוס הזה, ואמר שהוא זריז כמו חתול כשצריך ויציב כמו סלע כשצריך, ושהטיסה בו היתה פשוט תענוג חסר תקדים. וכשמץ מדבר, שווה להקשיב; ולא רק בגלל שהוא טייס ניסוי ותיק; אין ולא יהיה מומחה גדול ממנו בתחום (אסביר בהמשך. מבטיח).
כדי לחסוך בזמן, נורת'רופ שילבה במטוס הזה הרבה רכיבים ממטוסים אחרים (ומטוסים של אחרים): גלגל החרטום, משאבות הדלק ורכיבי הזרמת אוויר הגיעו מה-F15; גנרטור החירום ורכיבים הידראוליים - מה-F16; הסטרטר בא מה-B2 בכבודו ובעצמו; ונתרמו חלקים גם ממסוק ה-S67, ממטוס S3 ללוחמה בצוללות ואפילו ממטוס אימון ססנה T37.
"האלמנה השחורה", תחתיו "הרוח האפורה" צילום: NASA
כשמשווים את שני המטוסים זה מול זה, רואים שה-YF22 זריז יותר, ברוב המקרים, אך הפער היה קטן מאוד. שלא תטעו, אני האחרון שימעיט בחשיבותו של כושר תמרון; כן, קרבות הדוקים של פניות ומספריים הם דבר שקורה בימינו רק במשחקי מחשב - אך זריזות היא דבר קריטי כשצריך לחמוק מטילים או להיכנס למצב ירי במהירות. ועדיין, המטוס של נות'רופ היה זריז יותר מכל יריב בגוש המזרחי, ביניהם כלים קטנים ממנו.
במה היה ה-YF23 טוב יותר? תרשום, יהודל'ה: ראשית, הוא היה מהיר יותר, כשהמהירות המירבית אמנם סודית אך הוערך שהפער ביניהם הגיע למאות קמ"ש. באחת מטיסות הניסוי התקשו מטוסי הליווי להיצמד ל-F23, אפילו שהם היו עם מבערים פתוחים והוא - עם גלגלים בחוץ; גם כשייצר הרבה גרר, עדיין היה יעיל דיו כדי לטוס במהירות. ומטוסי הליווי היו F15 ו-F16, לא בדיוק שבי ובץ.
YF23 מהחזית צילום: Wikimedia
שנית, הוא היה הרבה יותר חמקן. גם פה לא התפרסמו נתונים מדויקים, אך נורת'רופ הגיעה עם הידע מפיתוח ה-B2, כלי הטיס הכי חמקן בהיסטוריה עד אז. שלישית, הוא היה בעל טווח ארוך יותר. וכאן הפער היה כנראה עצום: ל-F22 המבצעי יש טווח של כ-3,200 ק"מ עם מיכלי דלק נתיקים; ה-YF23 הגיע ל-4,000 ק"מ בלעדיהם. זה מישראל לאיראן על טנק אחד, בלי תדלוק אווירי.
ויש עוד: ל-YF22 ישנם תא חימוש פנימי עיקרי ועוד שניים קטנים יותר שנועדו רק לטילי אוויר-אוויר קצרים, ולעומתו נועד ה-YF23 הסופי לקבל תא מודולרי. תא אחד ארוך שניתן לחלוקה. בצורה זו, היה מסוגל לשאת גם יותר טילי אוויר-אוויר במחסניות מיוחדות וגם טילי שיוט, חימוש נגד ספינות עוד. המתחרה היה יכול לשאת ציוד כזה רק תחת הכנפיים - מה שפוגע אנושות בחמקנות שלו. המטוס של נורת'רופ היה טוב יותר ממטוס הקרב הכי טוב.
YF23 ומעליו המפציץ החמקן B2 צילום: USAF
אז אם ה-YF23 היה כל כך עדיף על ה-YF22, למה הוא הפסיד? כי לכל מטוס יש ארבעה מימדים: אורך, רוחב, גובה ופוליטיקה. נורת'רופ רצתה לזכות במכרז הזה, והיה לה מטוס טוב יותר. אבל לוקהיד מרטין פשוט רצתה יותר; היה לו תפקיד קריטי בהפיכתה לאימפריית אירוספייס.
בשנות החמישים והשישים בנתה החברה קשרים קרובים ביותר עם הגנרלים בפנטגון וכל בכירי ה-CIA, הודות לפרויקטים כמו ה-U2 והציפור השחורה. אבל הקשרים נפרמו בסבנטיז, בגלל שערוריה בינלאומית: בכירים בחברה שיחדו פוליטיקאים וגנרלים ברחבי העולם כדי להבטיח מכירות של מטוס הקרב F104.
ה-F104 סטארפייטר, מטוס הקרב האחרון שפיתחה לוקהיד בעצמה לפני ATF צילום: USAF
ואם כבר, ה-F104 טס לראשונה ב-1954; לוקהיד לא השלימה פיתוח של מטוס קרב יותר מארבעים שנה. ידע היה לה; החברה רכשה בתחילת הניינטיז את חטיבת התעופה של ממציאת ה-F16 ג'נרל דיינמיקס. אבל בין זה ובין מכרז למטוס קרב חמקן ראשון בעולם יש דרך ארוכה ומפותלת.
ולוקהיד מרטין ידעה שמדובר בקרש קפיצה: פרויקט ATF אמנם נועד להחליף את ה-F15, אבל הגביע הקדוש הוא בכלל המכרז הבא - המטוס שיחליף את ה-F16. ובו יהיה קל לזכות עם מטוס שמבוסס על דגם קיים וטכנולוגיה מוכחת. אפשר גם לחסוך כך משאבי פיתוח ולהציע מטוס קצת יותר זול. ה-F16 היה נפוץ מאוד באותם ימים (כיום כבר הפך לנפוץ ביותר מסוגו) ומי שתפתח את מחליפו היתה יכולה לבנות על רשימה עצומה של לקוחות בכל העולם. ולכן אני טוען ש-ATF היה כל כך חשוב היסטורית: המנצחת היתה בעמדה להשתלטות על שוק מטוסי הקרב המערבי.
כאן בונים. פעילות ה-F16 שבבעלות לוקהיד מרטין צילום: KPAV
ואגב, הלקוחות יעמדו בתור כדי לקנות: מלחמת המפרץ הראשונה, שפרצה רק כמה שנים קודם, הוכיחה שקריסת הגוש הסובייטי אינו ערובה לשלום מתמשך - ושתקציבי הביטחון לא ירדו לשפל אפסי כפי שהוערך.
לוקהיד מרטין היתה בעמדה מאוד מיוחדת: לפנטגון היתה בטן מלאה על המתחרה נורת'רופ, שבשנות השמונים עמלה על פיתוח המפציץ החמקן B2. הפרויקט התעכב והתייקר ואף עורר סערה בקונגרס. הגנרלים, שגם ככה נמאס להם מפוליטיקאים שבוחשים להם בקלחת, לא היו מוכנים לחזור על פיאסקו ה-B2.
סיבך את החברה עם משרד הביטחון. המפציץ החמקן B2 צילום: thecarhobby.blogpost
אז איך זכתה לוקהיד? שלושה טריקים. הראשון היה להבטיח עמידה בזמנים ובתקציבים, תוך התבססות על הניסיון שלה בפרויקטים מסובכים. השני לא היה טריק כלל - אלא פשוט העובדה שהיה לה מטוס מעולה ביד.
אבל השלישי היה ההברקה האמיתית, וקוראים לו שואומנשיפ: בכל תצוגות ההדגמה, ביצע המטוס של לוקהיד מרטין תמרונים חריפים יותר, ניסויי ירי מוקדמים מאוד ועוד; וכל דבר כזה תועד בצילום איכותי ונשלח לכל גנרל ויועץ רלוונטי - בדגש על כאלה שאין להם רקע בהנדסה. קחו למשל את התמונה הזאת; יש לנו פה את ה-YF22, שטס בזווית התקפה גבוהה במיוחד, מה שמפגין יכולת תמרון מרשימה מאוד.
טיסה בזווית התקפה גבוהה, אחת התמונות ששלחה לוקהיד מרטין לפנטגון צילום: USAF
עקרונית, גם ה-YF23 היה מסוגל לטוס ככה, אבל נורת'רופ לא עשתה לו בוק שמראה כמה הוא פוטוגני ומגניב כשהוא עושה את זה. ועניין השואומנשיפ תפס חזק מאוד; הוא העביר למשרד הביטחון מצג לפיו המטוס של לוקהיד מרטין בשל יותר משל נורת'רופ. בפועל, לא היה; לוקהיד גם לקחה כמה סיכונים כשביצעה ניסויי ירי מוקדמים בפרויקט. אבל זה עבד; בקיץ 1991 נודע שיש מנצח, והוא המטוס שאתם מכירים היום בתור F22 ראפטור. ספוילר: גם הפיתוח שלו התארך והתעכב, והוא נכנס לשירות רק 14 שנה לאחר מכן.
לאחר ההפסד של נורת'רופ במכרז, עבר פול מץ לעבוד בלוקהיד מרטין, בתור טייס ניסוי בכיר של ה-F22. והנה הסיבה שהבטחתי לכם קודם לכן: הוא האדם היחיד בעולם שהטיס את שני המתחרים הללו ראש בראש. לא פעם נשאל על הנושא, ותמיד אמר ששני המטוסים נהדרים. אבל פעם חשף את המועדף עליו: "לעולם אל תתביישו בהישג שלנו", אמר ב-2005 בהרצאה בפני גימלאי נורת'רופ. "בנינו מוצר מדהים שעומד בשורה אחת עם כל דבר אחר, ובהרבה מקרים גם עובר ביכולותיו כל דבר אחר".
טייס הניסוי פול מץ, מאחוריו ה-F22 צילום: USAF
במשך שנים רחשו השמועות בקהילות התעופה הצבאית; אמרו שה-23 נכנס לשירות בתור מפציץ חמקן מהיר ואולטרה-סודי, ועד היום טוענים תמהונים באינטרנט שכמו אלביס וטופאק, ה-F23 לא מת, רק ירד למחתרת ועשה פיבוט רציני.
הטענות לא עלו בוואקום; ב-2004 הציעה נורת'רופ גרסת הפצצה אסטרטגית של המטוס, עבור מכרז של חיל האוויר האמריקאי. המכרז בוטל לאחר שנתיים, ונורת'רופ החלה לשתף פעולה עם יפן, למיזם מטוס קרב חמקן מקומי. ב-2010 נודע שהחברה ניסתה להציע גרסה ימית מיוחדת של ה-F23 לצי ארה"ב, כתחליף ל-F14; לגרסה זו שכונתה NATF23 היה עיצוב שונה, עם כנפוני קנארד גדולים מאחורי הקוקפיט - עיצוב שמזכיר קצת את מטוס האריה הישראלי (סיפרתי לכם עליו, זה האח החמקן של הלביא). וכן, אף אחד מהמכרזים הללו לא הבשיל; גם האלמנה השחורה וגם הרוח האפורה עומדים בתצוגות מוזיאוניות כיום, מטוסי הקרב שלא זכו.
ה-YF23 הוא מאסטרפיס אווירודינמית בכל קנה מידה גם כיום, וכנראה שגם מחר: ישנן הערכות לפיהן כמה עיצובי מטוסי קרב דור שישי יתבססו עליו. אנחנו מדברים על מטוסים שיתחילו לקבל צורה בעשור הקרוב, ויהיו אולי המאוישים האחרונים. מעניין אם תצליח לוקהיד מרטין לזכות גם במכרזים הבאים; החברה, אולי הכי יצירתית בתחום ברובד העסקי, נמצאת עכשיו במצבה של נורת'רופ בניינטיז; מיזם ה-F35 עלה הרבה יותר ממה שמישהו דמיין והפך למוצר הכי יקר בהיסטוריה, והמכרז נבנה בצורה שמחזיקה את הגנרלים והפוליטיקאים חזק בקולר. ימים יגידו אם תביס מתחרות כמו נורת'רופ ובואינג - יריבותיה הטבעיות שרוצות לזכות יותר מאי פעם. טיסה נעימה!
