הסמוראי שניצח 15 מטוסי אויב בו זמנית - בלי לירות אף כדור
אלוף ההפלות היפני סאבורו סאקאי ידע לשמור על צלם אנוש בשיאה של מלחמת העולם השנייה, ואף סיפק לאויבים שלו הגנה, כבוד ואפילו בידור. כך ניצל ממוות אינספור פעמים, השלים משימה עם כדור בראש והצליח לנצח גם בלי להרוג ולהפוך סמל לשלום
שלום, כאן הקברניט; מלחמות גורמות לאנשים לחשוב בשחור ולבן, "אנחנו" מול "הם", כשהיריב מצויר כמפלצת. לפעמים, מעשיו אף תומכים בכך. אך היום אספר לכם על צד יותר צבעוני של המלחמה הכי קטלנית בהיסטוריה - טייס גיבור שהוכיח שאפשר להיות בן אדם גם כשכל העולם סביבך טובע במצולות הטירוף.
- אתגר הקונקורד: איך הצליח מטוס נוסעים להביס את ה-F15?
- כך תשרדו נפילה ממטוס בלי מצנח
- מארב בשחקים: כך למדה ברית המועצות לפחד מחיל האוויר הישראלי
סיפורנו מתחיל ביפן הקיסרית של שנות הארבעים; היא היתה שונה בתכלית מהתרבות הססגונית והנעימה המוכרת לנו כיום: היתה זו חברה מיליטנטית, אלימה ואימפריאליסטית, שתפיסות גזעניות דחפו אותה לפשעי מלחמה איומים ששניים רק לשל גרמניה הנאצית (נסו לגגל פעם "unit 731"; לא לפני השינה, לא לעדיני נפש ולא לילדים. סימכו עלי, אני לא מזהיר סתם).
מימין: תעמולה יפנית, ומודעה הקוראת להתנדב לקורס טיס. שימו לב לתפקיד החרב הסמוראית, רכיב בולט בתרבות המיליטנטית במדינה צילום: worldwartwo
בהתאמה, נחשבו חיילי יפן הקיסרית ללוחמים אדירים בעלי מסירות נפש בלתי נתפסת - כזו שהובילה למתקפות התאבדות והסתערויות גם כשהמצב אבוד לגמרי; כל חייל יפני העדיף את התהילה שבמוות על הבושה שבכניעה, וכוחות הקיסר שיקפו תפיסה זו גם אל שבויי המלחמה האומללים שנפלו להם לידיים.
חיילים יפניים על גג אוניברסיטה סינית צילום: kuaibao
טייסי הקרב של יפן קנו להם מוניטין אף מפחיד יותר: לא רק שהיו נאמנים ומסורים ללא מעצורים, גם צברו ניסיון רב בלחימה מודרנית עוד בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה, במסעות כיבושים בסין.
עם פרוץ המלחמה, היו ליפן הטייסים הכי מנוסים, וגם המטוסים הטובים ביותר בעולם בקטגוריית הדגמים לנושאות מטוסים: הזירו המדהים עליו סיפרתי לכם, המיירט הכי זריז באסיה; מפציץ הטורפדו B5N שהיה מסוגל להטיל את החימוש שלו במהירות ובטווח גדולים, ולשפר כך סיכויי פגיעה והישרדות; ומפציץ הצלילה D3A שהיה אמנם איטי, אך קל לשליטה ומדויק מאוד בהפצצה.
מלמעלה: A6M זירו, D3A ואל, ו-B5N קייט. בהזדמנות, אספר לכם מאין הגיעו השמות הלו ומה מיוחד בהם צילום: Hasegawa
השילוב בין הציוד, הניסיון והמנטליות יצר פער גדול שזיעזע את טייסי בעלות הברית: טייסי יפן פשוט השתעשעו בהם תוך כדי קרב - עשו תרגילי אווירובטיקה או נצמדו אליהם ונופפו להם לשלום, רק כדי לבצע תמרון או שניים ולחסל אותם חצי דקה לאחר מכן.
כדי לחזק את נחישות אנשיהם, הציגו האמריקאים והבריטים את כוחות יפן כרובוטים חסרי מוח, לוחמים שימותו למען הקיסר כפי שמתות דבורים עבור המלכה. הנרטיב הזה התחזק כשנתקלו בעלות הברית במתקפות הקאמיקזה הראשונות, ואף תרם להחלטה להשתמש בפצצות אטום על אדמת יפן למרות שהניצחון כבר היה בכיס; הגנרלים בארה"ב טענו שכל אזרח יפני יילחם בשיניים ובציפורניים עד טיפת דמו האחרונה, כחלק מאותה מסירות אינסופית שעוקפת כל היגיון.
מטוס ווילדקט אמריקאי מאחורי זירו; במקרים רבים פשוט חגו היפנים בזריזות והתיישבו בקלות על זנב הרודף
במבט ראשון, סאבורו סאקאי (Saburō Sakai) היה נער הפוסטר של כוחות האוויר היפניים, ודוגמה נאמנה לסטיגמה המערבית: אלוף הפלות שהוא צאצא לשושלת סמוראים גאה בת מאות שנים, וטייס מוכשר ביותר שלטענתו, הפיל 64 מטוסי אויב (רשומות ביפן מדברות על 32, אך ישנם תיעודים של הפלות רבות שלא נרשמו כהלכה). מספרים שהיה וירטואוז מדהים, שניצל טיסות סיור כדי לתרגל אווירובטיקה, טיסות בגובה אפס גם כשהים סוער ועוד.
אבל סאקאי לא היה טייס סנוב ומיוחס; למעשה, היה שטותניק קלאסי מהיום הראשון שלו בחיל הים היפני, ב-1933. הוא בכלל התגייס כמלח רגיל, תוך שהוא חוטף עונשים ממפקדיו לעיתים קרובות, בגלל הלצות ושטויות שעשה. ואנחנו מדברים על יפן הקיסרית, בה עונש כולל פחות ריתוקים וקילוף תפוחי אדמה, ויותר מכות רצח ממקל העץ של המפקד שלך מול כל המחלקה.
נעים להכיר: סאבורו סאקאי צילום: Wikimedia
על אף השטויות, נחשב סאקאי למלח מקצועי, ועבר הסמכות של תותחן, מכונאי ועוד. ולאחר שהפך למש"ק, הגיש מועמדות לקורס טיס, התקבל וסיים בהצטיינות. כמה הצטיינות? ציוניו וביצועיו היו טובים משל כל טייס שבא לפניו בהיסטוריית התעופה היפנית; על כך, קיבל במתנה שעון עשוי כסף - אותו העניק לו הקיסר הירוהיטו, הוא ולא שרף.
בתחילה הטיס מטוסי A5M והשתתף במלחמת יפן-רוסיה של 1938. יום אחד הופצץ מן האוויר הבסיס בו שירת, ומבנה בן ישב חטף פגיעה ישירה סאקאי נפצע, אך זחל מחוץ להריסות, מצא מטוס קרב שלא נפגע והמריא כדי לתפוס את המפציצים. לא חסרה רוח לחימה לבחור.
סאקאי בתא הטייס של ה-A5M צילום: Wikimedia
הוא הופל ונפצע, אך כשהחלים הועבר לטייסת אחרת - ולמטוס קרב חדש: הרומן שלו עם הזירו התחיל. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, לא היה במזרח הרחוק כלי טוב מהזירו, וסאקאי נהנה מכל רגע בו, כשהוא יודע שחיסול מטוסים אמריקאיים, אוסטרליים ובריטיים הוא המחיר שעליו לשלם כדי להמשיך ליהנות.
בתחילת 1942 הוצב סאקאי בבורניאו, המשיך להכות במטוסי בעלות הברית והפיל 12 מהם. באחד הפטרולים חיסל מטוס אויב ופנה לעבר הבסיס, כשראה נקודה בהירה חומקת מעל לג'ונגל, ונעלמת מאחורי צלע הר. הוא הלך עם החשד שלו וסימן למס' 2 שלו לעקוב אחריו ולהיות מוכן לפתיחה באש.
מטוסי זירו בקרב
כשהנמיכו, גילו שמדובר במטוס נוסעים אזרחי מדגם DC3. מה עושה מטוס כזה באוויר באמצע המלחמה הכי גדולה בהיסטוריה? מוביל אח"מים, כמובן! היתה זו מטרה נדירה ומבוקשת בידי טייסי יפן. סאקאי צלל והתייצב בצמוד ל-DC3, כה קרוב שיכול היה להביט אל תוך המטוס. הוא ראה אזרחים, אנשים מפוחדים, אישה צעירה בהירת שיער מחבקת ילד.
לא, זו לא מטרה עבור לוחם, חשב. סאקאי מיהר להציב את מטוסו בין ה-DC3 ובין מס' 2 שלו, שהתקרב כדי לקצור הפלה והופתע ממעשי המפקד. השניים שבו לבסיס מבלי לרצוח את האזרחים ההם - ובאותו יום נפתח צד חדש של המלחמה עבור אלוף ההפלות. לא עוד הרג חסר תכלית, אלא רק מתי שאין ברירה. מאז העדיף לכוון לכנפי ומנועי האויב ולא לתא הטייס ככל שאפשר - והתאמץ אפילו יותר כשנלחם ביריב קשוח וראוי.
מטוס DC3 צילום: flying tigers
בליל השישי במאי 1942 ישב סאקאי ושתה סאקה עם חבריו הטובים הירויושי נישיזאווה וטושיו אוטה, בעצמם שני אייסים מדופלמים. ברקע השמיע הרדיו מוזיקה מתחנה אוסטרלית, כשלפתע החלה הנעימה "הריקוד המקאברי" של שארל קאמי סן-סנס.
השלושה נכנסו לדיון שיכור על מהו בעצם ריקוד מקאברי. ואז הציע נישוזאווה שהשלושה ירקדו אחד בעצמם. איך רוקדים אייסים וירטואוזים יפניים? עם מטוסי קרב, כמובן.
סאקאי (משמאל) ונישיזאווה צילום: warhistoryonline
אבל כל מופע טוב צריך קהל, והשלושה ידעו בדיוק היכן למצוא אחד: בפורט מורסבי - בירת גיניאה החדשה בה פעל בסיס קריטי של בעלות הברית. שכנו בו המוני מטוסים, ספינות וגם כוחות קרקע שציפו לפלישה יפנית - ובינתיים ספגו הפצצות מתמשכות.
מפציצי B17 אמריקאיים בעמדות מוגנות באחד מבסיסי פורט מורסבי צילום: USAF
למחרת יצאו השלושה למשימה בקרבת הבסיס, ביחד עם 15 מטוסי זירו אחרים - כששברו וטסו מעל לפורט מורסבי, ופתחו במופע אווירובטי. הם טסו כה צמוד, שנדמה היה שבכל רגע יתנגשו - ואז ביצעו מספר לולאות בשיא המהירות, צללו ועשו עוד כמה תרגילים בגובה נמוך ביותר. כל חיילי בעלות הברית - חי"רניקים ואנשי מנהלה, טכנאים וטייסים, פשוט עמדו ונדהמו. חלקם נותרו פעורי פה עם מקלעי הנ"מ בידיים; אף אחד לא ירה.
לאחר זמן קצר שברו מטוסי הזירו והתרחקו. מספרים שבאותו רגע שכחו בבסיס פורט מורסבי שמלחמה שם בחוץ. המשרתים בקו החזית פשוט עמדו ומחאו כפיים על משהו יפיפה ומרשים שהוצג להם להנאתם.
מפגן ראווה באמצע המלחמה צילום: howstuffworks
למחרת בבוקר טס מפציץ וולינגטון בודד והגיע מעל לבסיס ממנו יצאו סאקאי וחבריו בגובה נמוך, שאינו טיפוסי למטוסי הפצצה. הושלך ממנו מכתב קשור לסרט בד ארוך וצבעוני.
מעניין איך נראו הפרצופים של חיילי יפן, ביניהם סאקאי, אוטה ונישיזאווה, כשקראו את תוכנו: "תודה לכם על תצוגת האווירובטיקה הנפלאה של שלושה מטייסיכם. אנא העבירו להם את איחולינו, והודיעו להם שנמתין להם עם קבלת פנים 'חמה' בפעם הבאה שיטוסו מעל לבסיס שלנו". מפקד הטייסת של סאקאי וחבריו רתח מזעם והטיל עליהם עונשים. אך שלושת הטייסים פשוט התמוגגו.
מטוסי זירו מוכנים להמראה צילום: Wikimedia
הצד האמנותי וההומני של סאקאי לא סתר את יכולותיו כלוחם, ויתכן שאף העצימו אותן. במקרה מתועד היטב, ביצע יעף צליפה בודד על מבנה מטוסי אויב שטס בגובה נמוך, והיה כה מדויק שהפיל שלושה מטוסים ב-15 שניות.
בקיץ 1942 נפתח קרב גואדלקנאל, ובימיו הראשונים כמעט חוסל סאקאי: המבנה שלו גילה שמונה מטוסי אויב - מפציצי צלילה מדגם דאגלס דונטלס, בעלי מקלען אחורי להגנה ממטוסי קרב. הם נכנסו לענן וסאקאי סבר שנמצאים איתם גם מטוסי קרב מדגם וויילדקט. הוא רצה לנטרל אותם ראשונים וכשראה צללית מטוס לפניו, התקרב במהירות על אף מגבלת הראות שבתוך מעטה העננים. כשהבין שטעה והצללית שלפניו היא של דונטלס, כבר היה מאוחר מדי: המקלען פתח באש ושתל צרור בדיוק בתוך תא הטייס של סאקאי.
מפציץ דונטלס אמריקאי צילום: War Thunder
גיבורנו חטף קליע ישר לפנים. המום כולו מעוצמת הכאב ובעיניים חסומות מדם, ניסה להשאיר את הזירו באוויר. הוא לא הצליח כלל לשלוט בידו הימנית ובקושי הזיז את השמאלית, והטיס את המטוס עם הברכיים בעודו מתפעל את ידיות המדפים, מכשיר הקשר ועוד. לאחר שניגב את הדם בצעיף שלו, הבין שאיבד את עין ימין ושהוא מדמם במהירות מפציעות נוספות ובקרוב יאבד את ההכרה. בתחילה רצה למצוא ספינת אויב ולהתרסק עליה, אך אז קלט שא. הוא כבר מתחיל לראות מטושטש ויתעלף תוך רגע וב. שבעצם, ממש לא בא לו למות.
מה עשה? התהפך: הדם זרם לראשו והמצב הזה הקשה עליו לאבד את ההכרה, וכך גם לא נזל לו דם לעין והוא הצליח לראות את הדרך. וכך טס סאבורו סאקאי לבסיס. טס קרוב לאלף קילומטר, והצליח להתהפך חזרה ולנחות ממש ברגע האחרון, תוך שהוא כמעט מתנגש בשורת מטוסים חונים. לאחר הנחיתה ניגש ודיווח למפקדו על המשימה ותוצאותיה, ורק אז איבד את ההכרה.
תמונה שצולמה לאחר נחיתת סאקאי, דקות ספורות לפני שהתמוטט צילום: historynet
סאקאי הועבר לטיפול ביפן, שם עבר ניתוח בעינו ללא הרדמה. להפתעת רופאיו הוא החלים - ואף שב לטוס תוך זמן אפסי, למרות שהיתה לו רק עין אחת. כנראה שאם הפציעה היתה מתרחשת בתחילת המלחמה, היה משוחרר גיבורנו: ללא ראייה מושלמת, קשה להילחם באוויר - אך הזמנים היו קשים ויפן הזדקקה לכל יד על כל סטיק. מה שווה טייס קרב שראייתו מוגבלת? החליטו בעצמכם:
בטיסת סיור בגזרת איוו ג'ימה נתקל סאקאי במבנה של 15 מטוסי הלקט. מדובר בכלי שהיה מהיר, זריז וחזק מהזירו (ואגב, מטוס הקרב הטוב ביותר של בעלות הברית במלחמה). במשך קרב אוויר הדוק של 20 דקות, חמק סאקאי מכל המטוסים האלה במערבולת מעופפת של כדורים. הוא ידע שלא יצליח להפיל הלקט, ורק משך את הרודפים עוד ועוד לנקודה ספציפית באי, תוך שהוא מוריד גובה ומושך אותם אליו. מאחורי גבעה התנגשו האמריקאים בחומת אש יפנית; סאקאי גרר אותם אל ריכוז עמדות הנ"מ הכי גדול באיוו ג'ימה. כשנחת, התברר שאפילו לא כדור אויב אחד פגע בזירו שלו. הוא הביס 15 אויבים בלי לירות כדור אחד.
הלקטים רודפים אחר זירו (אילוסטרציה) צילום: worldwarwings+startandstripes+pngimg
על אף כל תלאות הקרב, נשאר סאקאי שמח וטוב לב וגם שטותניק; הוא נהג לעשן סיגרים ענקיים ולעשות חיקויים סטריאוטיפיים של אמריקאים, גם כשהמפקדים שלו בחדר וכל הטייסת באמצע תדריך. המפקדים לא רוו ממנו נחת וגם כאלוף הפלות וגיבור מלחמה, הוא המשיך לבעוט במוסכמות. במקרה אחד, שלף את האקדח שלו וירה לרגלי קצין בכיר שרצה להרביץ לאחד הטייסים ביחידה שלו.
את המלחמה סיים בזעם ותדהמה; סאקאי יירט מפציצים שהגיעו לשטח יפן עצמה, ואף פגע באחד עוד שבועיים לאחר שהקיסר הירוהיטו הכריז על כניעת המדינה (היה זה קרב האוויר האחרון של המלחמה, קרב טראגי עליו אספר לכם בטור נפרד).
סאבורו סאקאי בזירו שלו צילום: historynet
במספר הרצאות וראיונות אמר סאקאי שהמלחמה לימדה אותו שהיצר להישאר אנושי חזק לא פחות מהרצון לציית ולהשתייך, ומדברים כמו פקודות ועניינים לאומיים. למשל, היופי הפשוט של אותו מפגן טיסה, שאמנם יכל לשאת אופי של קריאת תיגר - אך בעצם ביטא צורך לעשות משהו יפה, גם בסיטואציה הכי תלושה שאפשר. אם תרצו, מיצג אמנותי במכונות מלחמה.
ברבות הימים, פגש כמה טייסים אמריקאים לשעבר, והפך לחבר קרוב של כולם. למעשה, שניים מהקרובים לו ביותר היו הרולד ג'ונס, הטייס שפגע לו בראש וגרם לו לאבד את עינו, ופול טיבטס, טייס משימת ההפצצה האטומית בהירושימה.
סאבורו סאקאי צילום: worldwarwings
את שארית חייו העביר סאקאי בקידום מסרי פציפיזם, אחדות ואחווה ברחבי העולם - ובמתיחת ביקורת נוקבת על תרבויות מיליטנטיות. הוא נפטר בשנת 2000 מדום לב, שחטף בעודו רוכן מעל לשולחן כדי ללחוץ יד לחבר.
המורשת שלו היא מורשת של גבורה, אבל לא רק בגין השגיו הצבאיים; קל לאמץ את נרטיב השנאה כשאתם לוחמים - זה אפילו ממכר, ונראה טבעי. אך הגיבור הוא זה שזוכר שגם האויב הוא בן אדם, מרסן את נשקו ויצריו, וחוזר הביתה עם ידיים נקיות כשהמשימה הושלמה. טיסה נעימה!
