פתאום נפל עליי דוקאביב באינטרנט

שמו של פסטיבל דוקאביב הוא משחק מילים מוצלח העוסק בזמן ובמקום: פסטיבל דוקומנטרי בתל אביב, המתרחש באביב. הוא נוסד בתחילה בסמוך לפסח ואז הוזז למאי. ואז ב־2020 הגיעה הקורונה והפסטיבל איבד את אפיוני הזמן והמקום שלו. דוקאביב, שהיה הראשון מבין פסטיבלי הקולנוע הגדולים בישראל שבוטלו, מנסה להיות גם הראשון שמחזיר את עסקי הקולנוע לשגרה, ככל הניתן. הוא ייפתח ביום חמישי הקרוב (3 בספטמבר) לעשרה ימים באינטרנט.

באתר הפסטיבל docaviv.co.il תוכלו לצפות בסרטים שיעלו 22 שקל (חצי ממחיר כרטיס בפסטיבל דוקאביב הרגיל), ועם האופציות הרגילות לרכישת כרטיסיות ושאר הנחות. לכאורה זה אירוע משברי בתולדות הפסטיבל שיצא לגלות מאולמות סינמטק תל אביב, אבל בפועל זו הזדמנות כבירה גם למי שרחוק מהמרכז לראות השנה את סרטי הפסטיבל בנוחות מרבית: כל הסרטים יהיו זמינים לצפייה במשך כל עשרת ימי הפסטיבל, כך שכל צופה יכול לארגן לעצמו הקרנה בזמן שנוח לו.

כפי שלפני אירועי ספורט גדולים יש שלל הנחות לטלוויזיות חדשות ומשוכללות, כך היה מתבקש למנף את דוקאביב הווירטואלי עם מבצעי הנחות למסכי מחשב גדולים וחדים, או לטלפונים חכמים עם מסכים מוגדלים ואיכות סאונד משופרת. כן, פסטיבל קולנוע בטלפון נשמע כמו חילול הקודש, אבל זאת 2020. ניקח מה שאפשר.

הסרט "חייו של אוליבר סאקס"

מתוך התוכנייה העשירה והמגוונת להדהים שקיבץ צוות הפסטיבל, ומתוך הבנה קצת מצמררת שבוודאי רוב סרטי פסטיבל 2021 יעסקו באופן כזה או אחר בקורונה ובבידוד — נעיף מבט מהיר על ארבעה סרטים שונים בסגנונם ומומלצים מתוך אלה שכבר ראינו בתוכנית הבינלאומית.

"המערה". כבר חמש שנים שמלחמת האזרחים בסוריה מספקת סרטי תעודה שוברי לב שקוטפים פרסים בינלאומיים. החל מזוכה האוסקר "הקסדות הלבנות" ועד לתחרות האוסקר שהתקיימה השנה, שבה היו שני סרטים סוריים מועמדים, שניהם התמקדו בנשים במלחמה: "למען סאמה" ו"המערה".

"המערה", שאחרי המועמדות לאוסקר מועמד כעת גם לפרס האמי, הוא אחד הסרטים הבולטים שיוצגו השנה בדוקאביב (בהמשך הוא ישודר בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק). העובדה שבתוך הבתים המופגזים והבונקרים שמתחתם מסתובבים צלמי ניוז ודוקו עם מצלמות פועלות, מניבה חומרי גלם שלא ייאמנו במיידיות והישירות שלהם. זוועות המלחמה — ערים המופצצות מלמעלה ומחילות מבוצרות מתחת — יוצרות סיטואציות חד־פעמיות. ב"המערה" מנסה רופאה בבית חולים תת־קרקעי להציל חיי אדם ובמקביל למצוא הכרה ומקום כאשה בעולם רפואי גברי. ביים פראס פאייד, שכבר היה מועמד לאוסקר על סרטו הקודם מ־2017, "הגברים האחרונים של חאלב".

הסרט "בילי"

"בילי". לכאורה ביוגרפיה תיעודית על חייה ופועלה של בילי הולידיי, הזמרת עם הקול הכי מרגש. אבל מאחורי הביוגרפיה הזאת מסתתר סיפור שהוא בעצמו סרט: העיתונאית לינדה ליפנק קול התחילה לראיין אנשים, שהכירו את בילי הולידיי ועבדו איתה, לספר שרצתה לכתוב. שמונה שנים אחר כך היא מתה בפתאומיות, כנראה התאבדה, והשאירה אחריה 200 שעות של ראיונות מוקלטים. הסרט "בילי", שהוקרן בבכורה בפסטיבל טלורייד לפני שנה, לוקח את הראיונות האלה ומצמיד אותם לחומרי ארכיון ולקטעים מוזיקליים של הולידיי. מעבר לסיפורה של הולידיי, ולסיפורה של קול, הסרט הוא כמו קפסולת זמן משנות ה־70, והאופן השונה לחלוטין והבוטה למדי שבו גברים דיברו אז על נשים, כמו גם העיסוק הנרחב של הראיונות בחיי המין של הולידיי ובמאהבים והסרסורים שבחייה (הסרט יוקרן בהקרנת דרייב־אין).

"רכס החלומות". געגועים לקולנוע של דוד פרלוב גורמים לחבב את סרטיו של הבמאי הצ'יליאני פטריסיו גוסמן, וסרטו האחרון, "רכס החלומות", שזכה בפרס בפסטיבל קאן בשנה שעברה, הוא אחד הטובים שבהם. גוסמן חוזר אל עיר הולדתו סנטיאגו, צ'ילה, אחרי שנים של גלות פוליטית. הוא מתעד את רכס הרי האנדים שתוחם את העיר, ואת העיר עצמה, ואת הדמויות שבה, ויוצר פורטרט פוליטי של עיר ושל מדינה, שבה הטופוגרפיה פוגשת את ההיסטוריה (לצד "רכס החלומות" יוקרן גם סרטו הקודם של גוסמן, "נוסטלגיה אל האור" מ־2010).

הסרט "רכס החלומות"

"חייו של אוליבר סאקס". אוליבר סאקס היה כנראה הנוירולוג המפורסם בעולם, בזכות ספרו "התעוררות", שהפך לסרט עם רובין וויליאמס (בתפקיד סאקס) ורוברט דה נירו, ובזכות הספר "האיש שחשב שאשתו היא כובע", שנהפך לאופרה מאת מייקל ניימן. הביוגרפיה התיעודית שלו (שתשודר בהמשך ב־yes דוקו) תיעדה את סאקס חודשים בודדים לפני מותו ב־2015 בעודו עובד על ספר זיכרונותיו ומקריא לחבריו קטעים מתוכו. לתוך קטעי הזיכרונות משובצים

חומרי ארכיון וראיונות עם קולגות ומכרים. ואלה אכן היו חיים מלאי תהפוכות ודרמות. הבריטי היהודי שברח בשנות ה־60 לאמריקה כדי להימלט מההומופוביה של אמו (ושל החברה הבריטית כולה), ושפיתח לדבריו "אובססיה למדעים וספרות", ולכן נהפך לנוירולוג וסופר.

הסרט משרטט את דיוקנו של מי שרוב חייו חי בארון, מחשש שיפוטר ממשרתו כרופא, ובמשך תקופות בחייו היה מכור לסמים, עסק בבודי בילדינג והיה אופנוען, עד שהגיע כנוירולוג צעיר לבית החולים "בית אברהם" בברונקס, ושם החל לטפל לראשונה בפציינטים ולתעד את המקרים יוצאי הדופן בספריו. העיסוק שלו במדעי המוח, אומר סאקס, נובע מהסקרנות למצוא את המקום שבו הביולוגיה והביוגרפיה נפגשות.