האונס באילת: שביתה היא רק ההתחלה

עשרות חברות מובילות במשק ערכו אתמול שביתת הזדהות תוך גיוס תרומות למלחמה באלימות נגד נשים. זו אחת הפעמים הבודדות בהיסטוריה המקומית שלנו שבה הנרטיב השולט בשיח הציבורי (אם כי בוודאי לא היחיד) הוא כזה של התייצבות לצד הנאנסת ולא של הטלת ספק, של אדישות או גרוע מכך של האשמתה.

מספיק להשוות את התגובה לפרשה הנוכחית לתגובות שעוררה לא מזמן פרשת האונס בקפריסין, שמאפייניה היו דומים להחריד למה שקרה לאחרונה באילת, כדי להבין כמה יוצא דופן מה שמתרחש עכשיו.

אין ספק שנקיטת העמדה של אותן חברות היא אקט מבורך שראוי לשבחים וחשוב שהתרחש, אבל הוא גם מעלה שאלות קשות בנוגע להתמודדות כחברה וכמדינה עם אלימות מינית. קל להזדעזע מסיפור של אלימות קיצונית כל כך, קל להרחיק את עצמנו ממה שקרה באותו חדר באילת ולומר "אנחנו לעולם לא היינו עושים דבר כזה", אבל מרבית מקרי האונס אינם כאלה.

מחאה נגד האונס באילת צילום: יריב כץ

אחת מתוך חמש נשים נאנסת וברוב המוחלט של המקרים – בין 70% ל־90% לפי מחקרים – על ידי מישהו שהיא מכירה. לא בסמטה חשוכה, לא על ידי עשרות זרים, אלא על ידי מישהו במשפחה, בעבודה או אפילו בדייט.

כדי למנוע את המקרים הבאים דרוש יותר מאקט סימלי של שביתת הזדהות בת שעה או תרומה חד פעמית למרכז סיוע. על מנת לשנות מן היסוד את התפיסה שאישה היא אובייקט, צריך במקביל להראות חוסר סובלנות מוחלט למקרים של אפליה והטרדות במקום העבודה, צריך יותר נשים בתפקידים בכירים, למשל.

ולא פחות חשוב מכך, חייבים ליצור סביבה שמאפשרת להתלונן. בין אם זה מול הבוס בעבודה או מול השוטר בתחנה, בסופו של דבר מדובר באישה, בנער או בילדה שעברו חוויה קשה מנשוא וקיבלו החלטה אמיצה מאין כמוה – את ההחלטה להתלונן, את ההחלטה לדבר.