פרשת שופטים מגיעה אלינו בזמן שאין מדויק ממנו

שופטים ושוטרים, אדוני ראש הממשלה. מי כמוך מכיר אותם. הרי נפגשתם כבר. למרבה הבושה שחשו רבים מאזרחי ישראל, השוטרים הגיעו הנה, אליך, אל בית ראש הממשלה, כדי לחקור אותך. למרבה הכלימה של רבים מאזרחי ישראל, נאלצת להתייצב בבית המשפט, מול השופטים, לפתיחת משפטך על הפרת אמונים, מרמה ושוחד. ולמרבה החרפה, אחרי השוטרים והשופטים אתה עלול להכיר גם את הסוהרים, ואז נדבר על פרשת "ויישב", אבל דיה לצרה בשעתה.

פרשת שופטים מגדירה את תפקידם: "ושפטו את העם משפט צדק". והיא מורה להם איך לנהוג בשבתם בדין: "לא תטה משפט, לא תכיר פנים, ולא תיקח שוחד". יש טעם לדבר, ואף שאינך שופט אלא נשפט, הוא נוגע גם אליך: "כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" – קל וחומר יעוור עיני מי שלא היה צדיק מעולם.

נתניהו על רקע הכרזות נגדו בהפגנות בבלפור צילום: יואב דודקביץ, אוהד צויגנברג

"צדק, צדק תרדוף", ממשיכה הפרשה. כלומר, הצדק אינו דבר שמקבלים, אלא דבר שצריך לרדוף אחריו, לתפוס אותו, להחזיק בו, לתחזק אותו. אדם צריך להשקיע בו כוונה ומאמץ, וכך גם החברה, המדינה והעומד בראשה.

פרשת שופטים עוסקת גם בהתנהגותם של מנהיגים. כבר אז, בימים ובאזור שבהם מלכים נחשבו בני אלים, היא דרשה ממלך ישראל להיות אדם צנוע ולהסתפק במועט. היא גינתה את המנהיג הנהנתן, החמדן, אוהב התענוגות והפאר, ודרשה ממנו להתרחק מסמלי המעמד של הימים ההם: "רק לא ירבה לו סוסים... ולא ירבה לו נשים, וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד".

כולנו יודעים כמה כסף וזהב כבר בוזבזו על המעון ועל המטוס העתידיים של משפחת נתניהו, על שולחנם הפרטי ועל ביתם הפרטי. אבל מעל לכל זה עומדת ההנחיה הערכית למנהיג, כפי שהיא מנוסחת בפרשה: "לבלתי רום לבבו מֵאֶחָיו". כלומר, היא פוסלת לא רק את ההתנהגות של המלך הזה, אלא גם את לבבו – את הנטייה הנפשית ואת הרמה המוסרית שלו.

רק רמה מוסרית ירודה מאפשרת למנהיג תאב בצע לדרוש ולקבל את החזרי המס שלו בעצם הימים שבהם איבדו כה רבים את כבשת הרש שלהם, את מטה לחמם, ואת שאר החרטא שלהם.

רק רוממות לב כזאת מאפשרת לו להסתיר משר הבטחון ומשר החוץ את מהלכיו, ולהפקיר את בטחון המדינה, בים ובאוויר, למען צרכיו שלו. רק רום לבבך מאחיך, אדוני ראש הממשלה, רק ההרגשה של אין עוד מלבדי, של אני ואפסי עוד.

רק אפסות ערכית כזאת הוליכה אותך בדרך אל בית המשפט. ואכן, פרשת שופטים מזהירה את המלך שכך לא יאריכו ימיו על ממלכתו, וגם ימי בניו, העתידים לרשת אותו.

מי יכול היה להגביל ולבקר את המנהיג בצורה כזאת? מי העז לצאת כך נגד הנורמה, נגד המנהג, נגד סדרי השלטון? ברור, אתה עצמך אמרת – רק חייזרים ואנרכיסטים יכולים לכתוב פרשה כזאת.

לאנרכיסט שכתב את פרשת שופטים קוראים משה רבנו. הוא כתב ונאם אותה כנבואה, בטרם היות לנו מדינה ומלך, ונבואתו עודנה רלוונטית ועדיין מתגשמת. כבר בימי התנ"ך היו לנו מנהיגים שהרבו כסף וזהב, חיי פאר, מתנות וארוחות, וכבר אז היו כהנים, נביאים ומלכים שהעמידו בנים מקולקלים ועלובים לתפארת. וגם פה והיום, בבית שלידו אנחנו עומדים, יש לנו מנהיג שלבבו רם מאחיו, שעיניו לבצעו, לתענוגותיו, לצרכיו, לעצמו, למעמדו, לטובתו.

אתה האיש, אדוני ראש הממשלה. אתה האיש, וחוץ מפסק דינם של השופטים, מחכה לך גם פסק הדין של ההיסטוריה. והיא תדון אותך לא רק על שוחד, מרמה והפרת אמונים. פילגת, שיקרת, שיסית, כיזבת, בזבזת, הפקרת! לך הביתה!

מתוך הדברים שאמר בהפגנה בבלפור בליל שבת