אתגר קרת ומחתרת התרבות הכורדית
מכתב מפתיע שקיבל אתגר קרת, הסופר הישראלי המצליח בעולם כיום, הוליד תרגום והדפסה של סיפוריו לראשונה בכורדיסטאן. “יושב אדם במקום למוד קרבות ודיכוי, ומחליט שגם אנשים במלחמה צריכים לקרוא. מו”לות היא לא רק עסק. בסוף התשוקה הזאת לספרים מגיעה מבני אדם”
זה נשמע כמו התחלה של סיפור של אתגר קרת. יום אחד הגיע אי־מייל: "אתגר קרת היקר שלום, אני מקווה שאתה חש בטוב. זה זיוואר, הבחור שתירגם כמה מסיפוריך הקצרים לכורדית, לפני שלוש שנים. אז, הייתי סטודנט באוניברסיטה אמריקאית, למדתי תיכנות מידע וספרות אנגלית. עכשיו, אחרי שסיימתי את התואר, פתיתי חנות ספרים שנקראת פייק (Peyk), ומוכרים בה עותקים מקוריים של ספרים בכל מיני שפות - זה מאוד קשה להשיג עותקים מקוריים בעיראק וכורדיסטאן, מכיוון שרוב הספרים מגיעים בהדפסות לא חוקיות מאיראן. במשך שלוש השנים האלה, קראתי חמישה מספריך, כולל הממואר, ואני מחכה לעותק של 'תקלה בקצה הגלקסיה', הוא אמור להגיע לחנות בשבוע הבא. מדי פעם פירסמתי כמה מסיפוריך בעיתונים כורדיים מקומיים, וקיבלתי תגובות טובות ממבקרים וסופרים כאן בכורדיסטאן".
- "המחברים לא סתם הפליצו הסברים, הם חקרו, ביררו וניסו להבין"
- העורך והמתרגם משה רון: "אני לא יודע מה שוק הספרים רוצה היום"
אם לקצר את הסיפור, זיוואר ג'אוואר, שתירגם 14 סיפורים של קרת, פותח גם הוצאת ספרים חדשה ומבקש מקרת רשות לפרסם קובץ מסיפוריו, שעתיד לחנוך את ההוצאה.
זו לא הפעם הראשונה שסיפוריו של קרת מתפרסמים בעולם דובר הערבית ובמזרח התיכון. בזמן האנתיפאדה השנייה יצא ספר שלו ברשות הפלסטינית, יצאו גם ספרים בפרסית, אבל כאן, הוא אומר, יש משהו מרגש ביוזמה של אדם אחד, עם חנות ספרים אחת, שרוצה להיות מו"ל, ובלילות מתרגם סיפורים להנאתו.
"הרבה פעמים יש הרגשה שמו"לות זה עסק", אומר קרת, "אבל בסוף התשוקה הזאת לספרים ולסיפורים מגיעה מבני אדם שרוצים לחלוק עם אחרים את מה שהם קראו. בנאדם קרא ספר שאהב והוא מתרגם ומדפיס אותו, כדי שגם החברים שלו יוכלו לקרוא. זה מחזיר אותך לשורשים של למה אנחנו כותבים ולמה אנחנו קוראים".
הרבה ספרים מהמערב יוצאים לאור במדינות ערביות באופן פיראטי. היה סיכוי שזה יקרה גם כאן?
“מניסיוני עם השפה הפרסית, באפגניסטן ובאיראן, שם פחות פועלים באופן פורמלי ופחות קונים זכויות יוצרים. אם אתה קורא משהו שמעניין אותך ויודע שאנשים סביבך לא יכולים להגיע אליו, אתה פשוט מתרגם ומעלה לאינטרנט או לעמוד האישי שלך, או פותח עמוד אחר כדי שלא יעצרו אותך. הדרך להפיץ שם טקסטים היא שאנשים מתרגמים אותם לבד. לרוב זה קורה במדינות רודניות או במצבי מלחמה, כשהמערכת החברתית לא עובדת, אז הצורך להעביר טקסט מאחד לשני יותר חזק”.
אתגר קרת באיור המעטר את קובץ סיפוריו בכורדית
כך יצא שג’אוואר התייעץ עם קרת לגבי אילו סיפורים לפרסם ואיך תיראה העטיפה, וגם ביקש ממנו הקדמה מיוחדת למהדורה בכורדית. “בהקדמה כתבתי שהדבר הראשון שאני חושב עליו בהקשר של כורדים זה אררט, שם עגנה תיבת נוח. לנו יש הסיפור שלנו ולהם הסיפור שלהם, ויש מקום שבו הם מתחברים”.
אז הספרות תביא את השלום?
“הסיפור של הספר שלי הוא משני, כי יושב אדם במקום למוד קרבות ודיכוי, ומחליט לפתוח חנות ספרים כי הוא חושב שגם אנשים במלחמה צריכים לקרוא. הוא מצליח עם החנות מספיק כדי שיוכל להוציא ספרים שהוא אוהב. בעיניי זה סוג של מחתרת תרבותית”.
קרת מוצא באירוע הזה קשר להלך הרוח העולמי הכללי: “בחצי השנה האחרונה של ימי הקורונה עברנו לעולם שהרבה פחות צורך תרבות. הייתי הולך להופעות, להצגות, לסרטים - אנחנו עכשיו לא רואים כלום. יש אפיק תקשורת של העולם עם עצמו, שנחסם. אז מעבר לפן ההישרדותי שכולנו רוצים משכורת ובריאות, יש פה בעיה שהעולם נהיה יותר חסר תרבות ממקודם. אני מסתכל על המו”ל הכורדי הזה ומבין שזה מה שאנחנו צריכים לעשות: כל אחד בסביבה שלו צריך לנסות ליצור ולהיחשף בעצמו לחומרים חדשים”.
עטיפת הספר. "אם צעיר כורדי יכול לשבת בלילה ולתרגם סיפורים מתוך חנות מאולתרת שבנה, גם אנחנו יכולים להמשיך ליצור בתקופה של בידוד חברתי" צילום: טל שחר
דווקא בימי הקורונה זכתה יצירה של קרת להצלחה רבה: סדרת הטלויזיה “המתווך” שיצר ביחד עם אשתו שירה גפן, שהוקרנה בצרפת וזכתה לתגובות נלהבות (הסדרה תשודר בישראל בסלקום tv ב־17 בספטמבר). “שירה ואני היינו שנתיים בצרפת ובבלגיה לצורך צילומי הסדרה, ופתאום בקורונה לוקחים מאיתנו את כל זה, ומה שנשאר זה אתה והדף”, אומר קרת. “לצלם סרט זו אופרציה מסובכת, שעכשיו בקורונה זה פחות יוצא לפועל. בספרות אתה צריך נורא מעט כדי להעביר את העולם הפנימי שלך, ולהוציא ספר מספיק שני אנשים שרוצים מספיק חזק כדי שהספר ייצא בכל מקום בעולם: אחד שיכתוב והשני שיתרגם וידפיס”.
“המתווך”, שכתבו וביימו קרת וגפן, היא מיני סדרה צרפתית־בלגית שכבר נהפכה לקאלט. היא שודרה בתחילת מאי בערוץ ארטה בצרפת, גרמניה, איטליה, בלגיה ושוויץ. הסדרה מתארת מתווך דירות גרוש וחסר בית, שמקבל מאמו בירושה בניין דירות ריק בפריז. לאחר שורת צרות שנוחתות עליו הוא מגלה שהוא יכול לנסוע בזמן.
“בצרפת ראו את זה קרוב ל־2 מיליון איש בהקרנה, ועוד מיליון אנשים בפלטפורמות הדיגיטליות”, אומר קרת. “הביקורות היו מדהימות. בארץ לא מצאנו בהתחלה זכיין, כי זה בצרפתית וקצת לא דומה לדברים אחרים. אז הקרנו את זה בסינמטקים, אנשים קלטו את זה וזה נהיה קאלט ובסוף סלקום קנתה את זה”.
מה לדעתך מחוללת תקופת הקורונה בעולמם של יוצרים ואמנים?
“מפרספקטיבה של היוצרים, אם אדם יוצר באופרה או במחול והמסלול הזה נחסם לו, זה עדיין לא אומר שאין לו מה לתת לשיח התרבותי הקיים. אחד האתגרים זה לנסות לייצר באופן מתוחכם מדיומים ודרכי תקשרת חדשים בין יוצרים לקהל. אפשר לחיות בלי אופרה ובלי מחול. אפשר גם בלי ספרים ובלי טלוויזיה, אפשר גם בלי כלום, אפשר רק לאכול, לישון ולעשות צרכים. השאלה אילו חיים אלה. לדעתי משהו בתהליך היצירתי דורש עכשיו גמישות מכל הצדדים: האמנים, המתווכים התרבותיים, הגופים שתומכים בתרבות והקהל. ושוב הכל חוזר לבחור הכורדי הזה. אם הוא יכול לשבת בלילה ולתרגם סיפורים ולעשות הכל מתוך חנות ספרים מאולתרת שבנה, גם אנחנו יכולים להמשיך ליצור בתקופה של בידוד חברתי. צריך רק לחשוב איך”.
