העורך והמתרגם משה רון: "אני לא יודע מה שוק הספרים רוצה היום"

משה רון מזוהה עם הנאות קריאה גדולות של קוראי העברית. הוא האיש שהציג להם את ריימונד קארבר, פול אוסטר ורוברטו בולניו, בין השאר. פעם, בראיון לרדיו סיפר לי: “בתקופת הגירושים, כשאשתי והילדים נסעו לחיות בארה”ב והיו רחוקים, קארבר היה הנחמה שלי. כשאדם נמצא במשבר, הוא יכול לפתוח ספר של קארבר ולשאוב ממנו עידוד”. כשעורך ומתרגם קשור כך לספריו ולסופריו, זה קושר גם את הקוראים.

רון, פרופסור לספרות, סופר, מתרגם ועורך בכיר , חוגג 75 ולקראת התאריך הזה הודיע על פרישה מתפקידו כעורך בסדרת "הספרייה לעם" של עם עובד, אחרי 18 שנה בתפקיד.

מדוע באה הפרישה דווקא עכשיו, והאם זה קשור למשבר הקורונה ולמצבה הכלכלי של עם עובד? "ברור שמצב ההוצאה ושל עולם הספר לא מעודד", אומר רון. "אני אישית לא נפגעתי במיוחד מהמשבר, ישבתי בבית ועשיתי את עבודתי. אבל בגילי המתקדם אני קצת עייף. איבדתי משהו מהחדות והסקרנות למה שקורה בעולם הספר בחו"ל. אני אמשיך את קשרי עם עם עובד כמתרגם".

רון, שערך עד היום כ־100 ספרי מקור ותרגום, נולד כמשה זינגר ב־1945 וגדל בתל אביב. אחרי השירות הצבאי למד באוניברסיטה העברית ספרות אנגלית ולימודים רומאניים, השלים דוקטורט בייל, ושימש שנים רבות מרצה וראש חוג באוניברסיטה העברית, עד פרישתו ב־2007.

את התרגומים הראשונים שלו עשה בכתב העת "סימן קריאה" שערך מנחם פרי. הוא ערך שם ביחד עם חנן חבר את סדרת "הכבשה השחורה", היה עורך התרגום בכתר וב־2002 עבר לערוך את "הספרייה לעם" לצד נילי מירסקי ואילנה המרמן. חוץ מזה הוא חובב ג’ז מושבע, וגם פרסם קובץ סיפורים פרי עטו, “אבידות קלות”. בשנות ה־70, כשנסע לעשות דוקטורט בייל, נחשף לגל הפוסט מודרני, וגם זכה להכיר את הפילוסוף ז’אק דרידה, “כשהוא הגיע הוא היה מאוד נגיש”, מספר רון. “הוא הביא רובד פילוסופי לתורת הספרות”.  

משה רון. “פול אוסטר היה אלמוני. הגיעו אלי שלושה ספרים שלו, זה ענה לטעם שלי, ורציתי לתרגם אותו. בלי לדעת כמה פופולרי זה יהיה" צילום: עמית שעל

מה עיצב את הטעם הספרותי שלך?

“הטעם הספרותי שלי די אקלקטי. כשלמדתי בייל הכי אהבתי את ‘טריסטרם שנדי’ של לורנס סטרן. רציתי לכתוב דוקטורט על הרומן המודע לעצמו והמנחה אמר לי: 'כל רומן מודע לעצמו'. בסוף כתבתי על הנרי ג’יימס".

אבל מה שהשפיע על העבודה שלו כמתרגם היה חבורה של סופרים אמריקאים אוונגרדיסטים בהם דונלד בארטלבי, רוברט קובר וגרייס פיילי.

כך התוודע גם ל"טרילוגיה הניו־ורקית" של פול אוסטר שהיה אז אלמוני. “בשנות ה־80 הייתי עורך התרגום בהוצאת כתר והגיעו אליי שלושה ספרים שלו, זה ענה לטעם שלי, רציתי לתרגם אותו בלי לדעת כמה פופולרי זה יהיה".

מן הצד השני, מכיוון אחר, ניצב ריימונד קארבר. "זו ספרות שונה לחלוטין, יש לו יכולת לתקשר סיטואציות אנושיות קשות וזה התקשר יותר לדברים שקרו בחיי, התגרשתי והרבה דברים עמדו אז בספק. וכשהגעתי לקובץ 'קתדרלה' שלו — שקראתי לו בעברית ‘דבר קטן וטוב’ — זה מיד דיבר אליי”.

פול אוסטר צילום: אי פי איי

הכוכב השלישי שגילה רון לקוראי העברית היה רוברטו בולניו. “אני לא יודע אם יש הרבה עורכים שיצא להם לעלות על סופרים בעלי ערך כאלה, אולי מנחם פרי. הספר של בולניו נחת על שולחני חמש שנים אחרי מותו, ספר לא ארוך, אחרי 40-30 עמודים הבנתי שאני לא רק רוצה לתרגם את הספר אלא שאנחנו נהיה המו"לים העבריים של הסופר הזה. הרגעים האלה של אינטואיציה של חובב ספרות ועורך לא היו רבים".

פיתחת קשרים אישיים עם הסופרים שתרגמת במשך השנים?

“כשהחלטתי לתרגם את ‘קתדרלה’ של קארבר, חשבתי שלא כדאי להוציא בעברית ספר עם שם כזה, כדי שלא יקבל ממד תיאולוגי. כתבתי לקארבר מכתב, והוא הסכים שנפרסם את הספר בשם אחר. כעבור כמה שנים הגעתי לאזור סן פרנסיסקו, כתבתי ושאלתי אם יהיה לו זמן לפגוש אותי, הוא אמר שיהיה מאוד עסוק, אבל כדי לפצות אותי שלח לי את קובץ השירים שלו, ותיקן בעט נובע כמה שגיאות דפוס שהופיעו בו. יום אחד פתחתי את העיתון המקומי וראיתי שקארבר מופיע בערב שירה. חשבתי שיהיה מביך להופיע שם אחרי שאמר שאין לו זמן, אז לא הלכתי. כעבור שנה הוא מת. זה מקרה מצער על מפגש שלא התגשם".

רוברטו בולניו צילום: אי אף פי

פול אוסטר זה סיפור אחר. אוסטר ביקר בישראל כמה וכמה פעמים, רון מכיר אותו ואת סירי אשתו. "הוא הוגדר כגיבור תרבות והופיע בכמה אולמות בארץ ואני ליוויתי אותו ופתחתי את הרצאותיו, יש לנו קשר מאוד חביב".

וכשגרייס פיילי, שאת קובץ סיפוריה הראשון רון תרגם לעברית בתחילת שנות ה־90, הגיעה לארץ, רון נתן לה טרמפ מירושלים לתל אביב, "יצא לנו לדבר קצת בדרך. כשאמרתי לה שאני מתרגם את קארבר, היא אמרה לי: ‘אוי, אני לא סובלת את הדכדוך הגויסע הזה’, הדכדוך של הגויים. היא הזכירה לי קצת את אמא שלי, רק שלאמא שלי לא היו כאלה חוש הומור ושנינות". רון ערך גם לא מעט סופרי מקור בהם אילנה ברנשטיין, ישי שריד, טל ניצן ואגור שיף.

יש ספרים שפספסת, שאתה מתחרט שלא הוצאת?

“’הדרך’ של קורמק מקארתי. חשבתי שהוא מאוד דיכאוני, ספר מדוכדך של איש זקן שהעולם לא עומד יותר בקריטריונים שלו והוא כותב מין דיסטופיה. אולי לא הערכתי את זה מספיק. בספרות מקור יש דברים שלא רציתי ואחר כך יצאו במקומות אחרים והצליחו. אבל אני רוצה לחשוב שכל דבר טוב ידעתי לזהות, ואני לא מצטער על אף ספר שהוצאתי ועומד מאחורי כל בחירה שלי”.

ריימונד קארבר צילום: אי אף פי

"הספרייה לעם" היא מוסד כמעט מקודש בעולם הספרות המקומי. מותג ששומר על ערכו ויוקרתו במשך שנים. להיכנס לצוות העורכים של הסדרה זה קצת כמו להיכנס להיכל הקודש. "העורכים שם תמיד היו אנשי ספר מובהקים עם תרבות רחבה ועמוקה ומחויבות לספרות טובה", אומר רון. “כשמוציאים שם ספר, לא מעגלים פינות, עושים הכל בצורה יסודית, משלב הבחירה ועד שלב ההתקנה לדפוס. ברגע שהצטרפתי לנילי מירסקי כעורך, התפקיד לא היה רק להתוות מדיניות ולבחור כותרים, כל ספר שלקחתי לטיפולי עברתי עליו משפט־משפט".

לאן מועדות פני ההוצאה בעולם מסחרי עם קהל קוראים קטן יחסית?

"זה נעשה יותר קשה. שוק הספרים בכללותו במצב איום, גם לפני המשבר. ספרים שפעם היו נמכרים באלפים מוכרים היום בין 1,000 ל־2,000 עותקים. להוצאה יש עובדים, יש תקורה. זה לא כמו ההוצאות של אוריאל קון או ראובן מירן, הוצאות ביתיות עם צוות קטן".

שני האחרונים שרון מזכיר, הם בעיניו הדבר המרענן היום במו"לות העברית. “ההוצאות הקטנות האישיות, שבהן יש בעל בית נלהב לדברים מסוימים ומוכן לעשות הרבה כדי להוציא אותם לאור בלי יותר מדי כסף, זה מעודד".

רון מספר שהיום קשה יותר להוציא ספרים עבי־כרס. את ספריו הארוכים של בולניו "בלשי פרא" ו"2666" (בתרגום בנו, אדם בלומנטל) הצליח להוציא מפני שזכו להצלחה מסחרית בארה"ב. אבל עכשיו ספר חדש של הסופר הספרדי המצוין אנטוניו מוניוס מולינה, שנקרא “אפילת הזמנים” והוא כולל כ־1,000 עמודים, אי אפשר להביא בחשבון. "זה לא דבר שההוצאה יכולה לעמוד בו".

יש לך עצה לעורכים אחריך?

“לא בטוח שיש לי רעיונות שיכולים לחולל שינוי. אני לא יודע מה השוק באמת רוצה, שגם ייראה לבּוּמֵר כמוני כאיכות. אני מתרגם עכשיו את ‘החינוך הסנטימנטלי’ של פלובר - 500 עמודים בצרפתית. תעשיית מו"לות בריאה לא צריכה להירתע מספרים כאלה".