קורונה בלה בלה: ארקדי דוכין דווקא אופטימי

הדחף לעבוד עם אמנים צעירים ולכוון אותם הגיע גם מתוך תחושה אישית שהתעוררה אצלו בעקבות מה שהוא רואה בתעשיית המוסיקה בשנים האחרונות. “אני מרגיש שהיצירתיות קצת נעלמה והכל חייב להיות מסחרי, אבל הרבה מאוד הצלחות באות דווקא כשמבטלים את הפחד, וחושבים מחוץ לקופסה. דברים שאתה עושה בשביל הלב גם כשאין לך כסף לאסימון, ופתאם זה גם מצליח. כמו באלבום ‘חדר משלי’. מאיר קוטלר מצא אותי אז בדיכאון אטומי עם דפים זרוקים בחדר, ואמרתי לו שזה סתם שברון לב. הוא קרא, ומיד דחף אותי להקליט. האלבום הזה מכר מעל 100 אלף עותקים ובנה לי בית”.

ארקדי דוכין צילום: אילן בשור

כשהזמן הפנוי התארך הוא החל לחשוב על רעיונות מחוץ לקופסה. כבר 27 שנה שהוא חי עם משפחתו בגבעתיים. הוא הרים טלפון לראש העירייה, רן קוניק, והציע לו שפע של רעיונות לפיתוח האמנויות בעיר. הוא חולם על הקמת אקדמיה, מעבדה ומכון מחקר לאמנויות, ואפילו גינה רוחנית “שתספק לאמנים אפשרות להירגע מסערות הנפש, עם מבחר סדנאות של שיאצו, יוגה, מדיטציה וקורס נשימות”. הכל היה אמור להתרחש בתיאטרון גבעתיים אך בינתיים הקשר עם אנשי התיאטרון לא עלה יפה. “הבנתי שהם לא ילכו עם הרעיונות שלי עד הסוף, אז החלטתי לחפש מקום אחר שבו אוכל להגשים את כל החלומות האלו”, הוא מסביר.

כילד שגדל תחת השלטון הסובייטי הוא חושש לחזור למראות שליוו את ילדותו. "באתי מרחובות מדממים, מדאיגה אותי האלימות, ומזעזעים מקרי הרצח של חבר'ה צעירים. אוי ואבוי אם נהפוך לרוסיה שניזונה מבדידות, חוסר כסף, אלכוהול זול ורציחות בלי סיבה. כשאני רואה בן 23 שנדקר במועדון זה מחזיר אותי לרוסיה. תתחילו לעשות שלום בבית. ברגע שיהיה פה ניחוח של רוסיה ואלימות הלך על המדינה. אני לא מאמין בפוליטיקאים. אני מאמין שחילי טרופר בסוף יצליח כי הוא לא מזיין את השכל כמו כל השאר שמעליבים אותי. אנחנו האמנים צריכים להיות נאיביים וילדותיים כדי לעוף, הפוליטיקאים צריכים להיות המבוגרים האחראים".