פוסט מורטם של כישלון ידוע מראש

התמודדות עם מגיפה רחבת היקף כמו הקורונה מחייבת פעולה בשלוש חזיתות: פעולה בחזית הבריאותית מול מחלה קשה ובלתי מוכרת, בחזית הכלכלית מול הפגיעה הקשה בצריכה ובייצור, ובניית אמון של האזרחים בהנהגה - שכן שיתוף פעולה הינו הכרחי.

הכישלון המשולש של ממשלת ישראל בחזיתות אלה מחייב אותנו להתמודד עם עובדות היסוד של המגיפה, להבין את הטעויות ולשנות כיוון. כידוע, מגפת הקורונה לא תיעלם מעצמה. רק שני דברים יגרמו לחיסולה: חסינות עדר או חיסון. חסינות עדר אינה סבירה בשל היקף התמותה הנלווה להדבקה בשיעור כה נרחב. על כן, הפתרון היחיד הוא חיסון, שפיתוחו לוקח זמן רב.

הפגנת מחאה מול מעון רה"מ בירושלים צילום: אי פי איי

המדיניות האפשרית היא ריסון של המגיפה וחיים לצדה, עד שחיסון אפקטיבי יהיה זמין. כל מדיניות ריאלית חיה בצלו של מושג אחד: מקדם ההדבקה (R), כלומר מספר האנשים הממוצע שנשא מדביק. נתון זה חמקמק, אך בהתבסס על מודל אפידמיולוגי מוביל בספרות המדעית, מודל SEIR Erlang, אנו מעמידים לרשות הציבור לינק שיתעדכן באומדנים הללו.

מבט לאחור מאפשר לנו לנתח את הכישלון. מערכת הבריאות הישראלית מתוחה עד קצה יכולתה גם בימים כתיקונם. מספר המיטות לנפש בישראל הוא בין הנמוכים במדינות המפותחות, ומותיר לממשלה רק מרחב תמרון מצומצם לטעויות. כיוון שכך, ועל מנת למנוע קריסה, ננקט בישראל סגר חריף במחיר כלכלי עצום, שמיועד היה לקנות זמן - אך זמן זה בוזבז לשווא: לא הוקם מערך אפידימיולוגי שמיועד לקטוע את שרשראות ההדבקה, מערכת הבריאות לא חוזקה ולא נבנתה תוכנית כלכלית מקיפה לתמיכה באזרחים שנפגעים מהמשבר. האמון הציבורי בראש הממשלה, שהיה נמוך מלכתחילה בשל העמדתו לדין בעבירות שחיתות קשות, נפגע עוד יותר מההנהגה התזזיתית.

מה אפשר לעשות?

אין לנו ברירה אלא לנקוט במדיניות משולבת שנועדה למתן את הבחירה האכזרית בין בריאות לכלכלה. מינויו של פרופ' גמזו לפרוייקטור, הוא צעד בכיוון הנכון, שמבוצע באיחור קטלני. התוכנית שהציג, קרי מערך חקירות אפידימיולוגיות, היקף בדיקות מורחב ותקנים נוספים, היא תוכנית נכונה, אם תבוצע כראוי.

בתחום האמון הציבורי, כיוון שבינתיים המערכת הפוליטית כושלת בבחירת ראש ממשלה שאינו שקוע עד צוואר בענייניו האישיים, דומה שניאלץ להמשיך ולחיות עם אמון ציבורי רעוע, הפגנות ומחאות.

בתחום הכלכלי, סגר מקיף נוסף אינו מתקבל על הדעת. גם הניסיונות לסגור ענפים המהווים מוקד הדבקה אבל אינם נושאים מחיר כלכלי כבד , או לסגור בסופי שבוע ייכשלו. מטבע הדברים פעילויות שאינן משמעותיות מבחינה כלכלית, גם אינן משמעותיות מבחינת המגיפה.

דווקא דברים קונסטרוקטיביים יועילו יותר: תוכנית לפתיחת בתי ספר היא הכרחית, שכן סגירתם משבשת את שוק העבודה ומשביתה גם עובדים חיוניים וגם עובדים שיכולים להמשיך לעבוד מהבית. נדרשת התאמה של רשתות ההגנה, כך שעובדים יוכלו לשוב ולעבוד בעבודות חלקיות מבלי לאבד את דמי האבטלה. יש צורך בתמיכה והגדלה של עבודה מרחוק של עובדים, פיצוי על סגר מרצון של עובדים מבוגרים ופגיעים, ובעת הצורך, גם צמצום בהיקף ימי העבודה השבועיים.

יש הרבה מה לעשות, אבל החידלון המנהיגותי הנוכחי מוביל אותנו שוב לעברי פי פחת.