עדות אישית: סיפור על דור שלם עם תקווה לחיים נורמליים
כתב כלכליסט יצא לסקר את ההפגנה מול ביתו של השר אמיר אוחנה - וחזר עם כף רגל שבורה ועם כעס גדול על פוליטיקאים ציניים שזנחו דור שלם מאחור
ביום שלישי השבוע הלכתי לצלם ולסקר, במסגרת עבודתי בכלכליסט, הפגנה אחת בתל־אביב. אחת מני רבות שאנו עדים להן בחודשים האחרונים. אבל הספיק לי להיות שם דקות ספורות כדי להבין שמדובר בהפגנה שונה משהתרגלנו לראות. צופה מבחוץ היה טוען שמדובר בהפגנה מפוזרת, אקלקטית, עם מסר לא אחיד.
- נתניהו: "למצות את הדין עם תוקפי המפגינים, אבל גם לא להסית נגדי"
- כתב כלכליסט נפצע בהפגנות בתל אביב: "נכנסו בי מאחור בעודי מצלם"
- צפו בתיעוד: פעילי ימין תקפו ופצעו הלילה מפגינים בתל אביב
על פניו, אכן כך היה. קשה היה למצוא שלט אחד שחזר על עצמו. חלק אחזו בשלטים על אלימות משטרתית וחלק על שחיתות ציבורית, חלק הופנו לאוחנה וחלק לנתניהו, חלק מחו על הריגתו של איאד אל־חלאק וחלק על סלומון טקה. היו שהפגינו נגד אזלת היד של הממשלה בטיפול בקורונה או בשרירותיות של ההגבלות, והיו כאלה שביקשו להציל את מערכות הרווחה והבריאות. איש לא הוריד למפגינים דף מסרים כמקובל במחוזותינו, אבל דווקא בבליל הרעיונות, הציבור אמר אמש את דברו בצורה אחידה ומהודקת להפליא.
צילמתי את השלטים, דיברתי עם המפגינים, שידרתי בשידור חי בערוצים הדיגיטליים של "כלכליסט" את קולות המחאה. ואז זה קרה.
בסביבות תשע בערב החלו המפגינים לעזוב את המקום שבו התחילה ההפגנה, מתחת לביתו של השר לביטחון פנים אמיר אוחנה בשכונת ביצרון בתל אביב, בצעדה שפנתה לכיוון רחוב יגאל אלון.
רצתי לראש התהלוכה כדי להמשיך ולתעד את ההתרחשות. לפתע הרגשתי חבטה חזקה במיוחד מאחור שהעיפה אותי הצידה. כשניסיתי להתייצב, ראיתי כוח מג״ב שועט לעבר הצועדים הראשונים על מנת לחסום את דרכם, ככל הנראה מחשש שירדו לנתיבי איילון או שיפריעו את הסדר הציבורי. היו בשטח כוחות רבים של שוטרים, פרשים ומג”בניקים. ניסיתי להתייצב על רגליי בכמה צעדים מרושלים כדי לא להיחבט ברצפה אך ללא הועיל. לבסוף נפלתי.
מאוחר יותר התברר ששברתי את כף הרגל בשתי נקודות שונות בהתקלות עם המג"בניקים השועטים. קמתי והמשכתי לצעוד הלאה בכדי להספיק ולתעד כמה שאפשר, נישא על האדים הנעימים של האדרנלין כנראה. בהמשך, המפגינים שינו כיוון והגיעו דרך רחוב קפלן למרכז תל אביב. האדרנלין הפסיק לעשות את שלו והכאבים שלחו אותי אל המוקד הרפואי, שם התבררה עוצמת הפציעה.
לא הייתי לבד בביקור רופא. מפגינה נוספת שהגיעה למקום הייתה חבולה וסיפרה כי חטפה אגרוף בפנים משוטר שניסה לפנות את הדרך כדי להשיג את המפגינים. העידו על כך הפנס הכחול והשריטה העמוקה ליד העין שלה. רתחנו מזעם ועלבון וגם רצינו לחזור למוקד ההפגנה, אבל היה ברור שזה לא יהיה אפשרי. לאחר מכן הגעתי הביתה וכתבתי על המקרה בפייסבוק. הפוסט הלך וצבר תאוצה והפנה אליי לא מעט תשומת לב. אבל אני לא הסיפור של המחאה הזאת.
הסיפור של המחאה הזו הוא סיפור של דור. דור שלם שהזכרונות הראשונים שלו מלאים בידיים צבועות גואש על שלטים גדולים עם המילה שלום במרכזם, דור שזוכר את ההורים מתרגשים בהסכם השלום עם ירדן, ואחר כך התמלא תקווה כשהחלו שיחות השלום עם השכנים הפלסטינים שלנו. אבל הזכרונות הללו עמומים. עמומים מדי. הזכרונות הללו של אותם צעירות וצעירים, שהניפו שלטים השבוע, נגדעו אי שם בעצרת נגד האלימות ובעד השלום שהסתיימה ברצח רבין.
הדור הזה, שיצא לרחובות, עבר דרך אין ספור מפחי נפש עד שחלקים ממנו הגיעו לקהות חושים במקרה הטוב או לברלין במקרה של ייאוש גדול יותר. עברנו דרך הפיגועים הרצחניים של האינתיפאדה השנייה, עברנו דרך ההתנתקות החד־צדדית, עברנו את מלחמת לבנון השנייה, את צוק איתן, עמוד ענן, עופרת יצוקה, ושלל מבצעים שלא זכו לשם. עברנו את מכירתם של נכסי הטבע שלנו לטייקונים בעבור נזיד עדשים.
במהלך ההיסטוריה של 30 השנים האחרונות, מאז שאני זוכר את עצמי, הצליחה הפוליטיקה הישראלית לקחת את המילים שעוררו בנו הכי הרבה גאווה ותקווה ולרדד אותן לכדי ביזיון במה שהפך לביטויי גנאי: ״שמאל״. “בוגדים”. ועכשיו גם “אנרכיסטים”.
הפוליטיקאים הצליחו להפריד בצורה מלאכותית בין צדק חברתי לצדק כשלעצמו. הצליחו לקחת את הסיפור הכואב של המשפחה שלי, יוצאי מרוקו, ולנצל אותו כדי להצדיק את החלוקה לישראל הראשונה וישראל השנייה, כדי לתת לגיטימציה לחבורת הגברים המעונבים במשרדי הממשלה שטוענים שהם מייצגים את אמא שלי, יוצאת המעברה בבית שאן, ואשת מחנה השלום והצדק החברתי. היא, אגב, יצאה להפגנות האלה כבר לפני שלוש שנים.
האישי הוא הפוליטי
יהיו שישאלו האם מדובר בהפגנה פוליטית. התשובה החד משמעית היא כן. הרי הסמנטיקה הישראלית מהדהדת במילה ״פוליטי״ את הקיטוב שבין ימין ושמאל בשאלת הסכסוך שבין יהודים לערבים. עברו 50 שנים מאז קרול האניש טבעה את הביטוי ״האישי הוא הפוליטי״. וזה בדיוק העניין. השלטים השונים שהחזיקו המפגינים והמסרים הרבים שעמדו בבסיס ההפגנה הזו לא דיברו על קווי 67׳ או על בחירה בשיטה כלכלית כזו על פני אחרת.
הם מחו על כך שלא רואים אותם, לא רואים את הכאבים שלהם. הם מחו על כך שהפוליטיקאים עסוקים ביוקרה העצמית שלהם ולא בבעיות שלנו, של החברות והחברים שלנו שנרמסים.
יש כאן דור עם זיכרון עמום של תקווה לחיים נורמליים. הוא מנסה להיאחז בזיכרון הזה ויוצא למלחמה על הבעיות ״האישיות״ שלו, שהן מאוד פוליטיות. וזו כבר בעיה גדולה יותר מרגל שבורה של כתב. זו בעיה שצריכה להרעיד את עולמם של אזרחי מדינת ישראל והעומדים בראשה.