בדרך לחורבן בית שלישי

במקום לבכות על החורבן והגלות של תשעה באב ההוא, יהודים רבים קוראים היום את הקינות ומתפללים שלא נחריב את הבית שכבר הקמנו. הסימנים אותם סימנים: פערים חברתיים, ביטול והשחרת כל מי שלא חושב כמונו, ביטחון שהאמת נמצאת רק בצד אחד וכמובן הסיאוב והניתוק שם למעלה.

בכל שנה תשעה באב עובר לידינו. בגלל שהוא נופל בעיצומו של החופש הגדול ומערכת החינוך מביטה בו מבחוץ, בגלל שהוא מזוהה מדי עם בית המקדש ועבודת הכהנים ופחות עם החורבן האדיר ומותם של מאות אלפי יהודים, ובגלל שכבר לא מתאים לנו לצום ולהתאבל על אירועים שאפילו אין לנו מהם תמונות וסרטונים שירגשו אותנו.

כתב כלכליסט דור זומר שרגלו נשברה בהפגנה בת"א

בסוף שנות השבעים הציע מנחם בגין לציין בתשעה באב את יום השואה. "אם נזכור בתשעה באב את השואה, את חורבן הארץ, את חורבן העם, זה יהיה יום מיוחד בחיי העם",

אמר בגין בכנסת, מתוך דאגה לזיכרון השואה לא פחות מאשר לזיכרון בית המקדש. בדיעבד, טוב שזה לא קרה. ביום השואה אנחנו זוכרים ומזכירים מה עשה לנו הצורר הנאצי, בעוד שבתשעה באב אנחנו נקראים לזכור ולהזכיר בעיקר את מה שאנחנו עושים לעצמנו, פעם אחר פעם. אלמלא המאבקים הפנימיים בירושלים של אז, כמו גם בירושלים של היום, האויב מבחוץ היה כנראה מוותר והולך. אם יום כיפור הוא יום של חשבון נפש אישי־דתי, תשעה באב אמור היה להיות יום של חשבון נפש ציבורי־לאומי, שחיוני לא פחות ממנו.

והנה, השנה תשעה באב לא ממש מתפספס. ככה זה כשכל כך קל לזהות בנבואות החורבן ובלקחיו סימנים ברורים ומבהילים למה שקורה כרגע בחוץ. תהיו בטוחים שגם אז, מה שבדיעבד נראה כמו שנאת חינם נתפס בזמן אמת כשנאה מוצדקת לגמרי. אש אידיאולוגית שסיפקה הצדקה לשנוא את האחר.

כמו שאמר לאחרונה איש סודו של ראש הממשלה נתן אשל, "השנאה היא מה שמאחד את המחנה". אם היא גם בחינם, זה בכלל משתלם, לפחות עד שהאש יוצאת משליטה.