שכירים בעולם של חוסר וודאות - איך הופכים לעובדים חיוניים?

בתוך חרושת המידע המבולגן על גלי קורונה, הראשון, השני ומי יודע כמה יבואו עוד מסתתרות, בעיתונות הכלכלית, לא מעט ידיעות על מצבם הקשה של בעלי העסקים העצמאיים. אותם רבבות אנשים שהקימו עסק זעיר, בשתי ידיים והפיקו ממנו הנאה, הגשמה עצמית - ופרנסה. אנשים מכל תחומי החברה, מכל הפרופסיות, אלו המשלמים ביטוח לאומי, מס הכנסה, מס ערך מוסף ואין להם גב כלכלי מארגון גדול. מדברים גם על דיאלוג עם המדינה, המסרבת להכיר בהם כנפגעי קורונה וממאנת לסייע להם להציל את מטה לחמם.  את העצמאים שומעים.

באותה נשימה ניתן לומר כי מדברים הרבה פחות על שכירים. מאות אלפי אנשים המועסקים בארגונים, בכל סדרי הגודל במשק. גם הם משלמים מיסים, מפרנסים משפחות וגם הם נפגעו – וייפגעו מהמצב הכלכלי השביר. מיתון, משק מתכווץ, סגר נוסף ובעיקר היעדר וודאות בנוגע לגלי הדף של קורונה מביאים – ויביאו לא מעט ארגונים לחשב מסלול מחדש, לקחת טווחי ביטחון ולהתכווץ לצורך מזעור פגיעה בתוצאות עסקיות.

בחלק מהארגונים החלו הליכי פיטורים וצמצומים, חלק מהשכירים עדיין נמצאים בבית בחל"ת ואי הודאות המרחפת במשק הישראלי, איננה מסייעת להבהיר את התמונה בנוגע לאשר צופן העתיד הכלכלי לחברות, ארגונים - ולנו, כמועסקים.

אנשים מוכשרים וחרוצים, שעובדים כשכירים שנים באותו מקום עבודה, תוהים בנוגע לחרב הפיטורין המרחפת, ומעבר לחרדה קיומית של כל אדם עובד, שאיננו תלוי בחסד מענקי מדינה, מנקרת השאלה: "מה עלי לעשות כרגע על מנת להפוך את עצמי לאדם חיוני?", או מה, ת'כלס, אפשר לעשות עכשיו על מנת להשביח את הנכס העיקרי שלכם - אתם עצמכם.

עובדים בעת משבר הקורונה, אילוסטרציה צילום: שאטרסטוק

פחד כמניע ואחריות אישית

מחקרים רבים המבוצעים, במשך השנים, מראים שפחד, בכמות סבירה, מהווה תבלין מצוין להנעה קדימה, אולם פחד, במידה גדולה מדי, משתק. ניתן לנצל את הפחד ממה שקורה עתה, במרחב הציבורי, כאלמנט מניע לעשייה מבורכת גם עבורנו, השכירים, על מנת לטייב את מי ומה שאנחנו, כנכס לארגונים שלנו, בתוך עולם בהפרעה, מלא באי ודאות.

אלווין טופלר, העתידן החשוב ביותר במאה העשרים כתב: "האנאלפביתיים של המאה העשרים ואחת לא יהיו אילו שאינם יודעים קרוא וכתוב, אלא אילו שלא יהיו מסוגלים ללמוד, למחוק את כל מה שלמדו - וללמוד מחדש". התרגום של זה למשמעות פרקטית עבורנו, הוא לדעת להשתנות. אפילו לאהוב להשתנות. להתייחס לטרנספורמציה כאל "פיצ'ר", מעשה מהנה, נעים ושמח, ולא כאל כורח, "באג".

ניל"י גולדפיין צילום: עדי ארד

לא להתאהב בשום תיאוריה ובשום תחום דעת, לא לשקוע בניסיון שלנו או בהרגלים מקצועיים שאנו סוחבים אתנו שנים, אלא ללמוד ללמוד ולהתאהב בשינוי. לזייף, אם זה לא בא לנו בקלות, עד שהאהבה להשתנות תיטמע בנו, כטבע שני. לא להמתין שמנהלת משאבי אנוש "תסדר לנו לצאת לקורס". לחפש, באופן אקטיבי וכל העת, מה במקצוע שלנו השתנה והתחדש, למצוא את המקום הנכון ללמוד את הדבר החדש, ולקחת את אותו הקורס, בין אם הארגון מממן את זה ובין אם לאו. לחפש תחומים נושקים, חדשים, להסתכל ימינה ושמאלה על המצאות, חידושים וריענונים, וללמוד כל מה שיהפוך אותנו לאנשי מקצוע מיוחדים ושונים. לייצר ערך מוסף בעיצוב מחדש של תחומי הדעת שלנו. להכליא תחומי דעת. האחריות להתפתח היא שלנו, לא של הארגון, לא של הבוס ולא של מחלקת משאבי אנוש. כול שותפי התפקיד שלנו עשויים לסייע, במימון, בהכוונה או בעצה, אבל אנחנו המנוע להשתנות שלנו. אנחנו הבוס, מחלקת משאבי אנוש ולעיתים גם המשקיע המממן. גישה פרו-אקטיבית להתפתחות אישית "לוקחת", בגדול, את הגישה הראקטיבית המאפיינת לא מעט שכירים. העולם משתנה וההשתנות שלנו ביחד אתו קריטית. אנחנו חייבים לדאוג לעצמנו.

טכנולוגיה, כי אי אפשר בלי

נושא נוסף הוא הממד הטכנולוגי. למעט מקצועות בהם הטכנולוגיה מעורבת, באופן ישיר, רבים מאתנו נרתעים משימוש בטכנולוגיות חדשות, במידת מה. כל מה שקשור באימוץ טכנולוגיות, בכל תחום: תוכנות לניהול תזרים מזומנים, שימוש בפלטפורמות למידה מרחוק, ממשק עם גופי בינה מלאכותית, או שימוש בביג דאטה, מרתיעים רבים וקיימים אינספור ניסיונות לעקוף אותם. בני האדם ממציאים טכנולוגיות ואז היא משנה אותנו. "אם אינך יכול להילחם בזה, הצטרף לזה". לימוד טכנולוגיות חדשות אשר משנות מאד את המקצוע שלנו היא פעולה מחויבת מציאות, לצורך הפיכתנו למתאימים לעולם העתיד, שהוא כבר כאן, ולנחוצים מאד במקומות העבודה שלנו.

מיתוג אישי

בבתי הספר היסודיים מלמדים יהדות ומחנכים לדרך ארץ, באמצעות משפטים חינוכיים מהמקורות היפים שלנו :"יהללך זר-ולא פיך", "והצנע לכת", "כבודה של בת מלך פנימה" - ודומיהם. משפטים אילו נחרטים במוחנו והופכים לחסם גדול, עבור רבים מאתנו, להרגיש בנוח לשתף אחרים בהצלחות שלנו. לספר לקולגות, ממונים וחברים, במה אנו מצטיינים, לספר בהתלהבות כיצד הצלחנו לפתור בעיה מהותית, ותרמנו מאד לארגון שלנו. הצטנעות היא טעות. אין סיבה ליהירות אולם עודף צניעות היא אולי תכונה נעלה בתיאוריה אולם בלתי פונקציונלית בעליל במציאות של המאה העשרים ואחת.

העולם המודרני בנוי על רשתות חברתיות, מידע שטחי ומעובד - ונראות, הן של מותגים והן של אנשים. שחצנות איננה מטבע עובר לסוחר, אולם הבנה והכרה לעומק במה ומי אנחנו, מה הערך שאנו משיאים לארגון בו אנו עובדים ומהו הבידול שלנו אל מול אחרים, הם לגמרי לגיטימיים, ויסייעו לנו להחצין, בצורה מאוזנת, מדוע הבוס שלנו זקוק לנו. גם הבוס של הבוס.

עבודת צוות ועזרה לזולת

ועוד דבר אחד, אחרון, אולי החשוב ביותר במסגרת הפיכת שכיר במקום עבודתו למותג ולאיש מקצוע, או מנהל נחוץ.

בעולם מודדים היום ערך של מועסקים לא לפי דירוג היררכי אלא לפי רשתות חברתיות א-פורמליות בתוך ארגונים. איש מקצוע או מנהל, בכל מקצוע, המקדיש זמן ואנרגיה ויש לו נכונות לסייע לאחרים, מדורג בארגונים בהם נעשית המדידה הרשתית כטאלנט.

פרופסור אדם גרנט, חוקר צעיר ומבריק מארה"ב כתב לפני מספר שנים ספר(*) על קידום אנשים ש"לוקחים" וקידום אנשים "שנותנים". ממחקר מורכב מאד יצאה מסקנה פשוטה אך מעניינת: אנשים שמסייעים לחבריהם לעבודה בידע, עצה, קשרים, או כל עזרה נחוצה, אחרת, מתקדמים יותר, אולם בתנאי אחד- העזרה איננה באה על חשבון הנותן (בשפה שלנו הוא נדיב ואדיב, מוכן לתת מזמנו וממרצו לחברים ולקולגות אולם הוא אינו "פראייר". הוא נותן במידה ובאופן כזה שמטרותיו הוא לא ייפגעו והפעילויות שהוא מבצע על מנת לסייע ולתמוך באחרים אינן באות על חשבון הזמן והאנרגיה שהוא משקיע בקידום מטלותיו יעדיו , או צרכיו האישיים) .

בעולם מורכב, בארגונים שהופכים לגמישים ומהירים יותר, רשתיים ומשתנים, עבודת צוות, סיוע הדדי ותפקוד נכון בתוך רשת חברתית ומקצועית, אותם אילו העובדים מצוין בצוות, מיטיבים לסייע לזולתם ולתרום להצלחת האחר מתקדמים, "מסומנים", וכל ארגון מעונין לשמר.

הכותבת היא משנה למנכ"ל קבוצת נירם גיתן NGG