מילטון גלייזר: האיש שהשתיל את הלב לניו יורק

מילטון גלייזר, האמן הגרפי שעיצב את אחד הלוגואים המפורסמים ביותר בעולם - I™NY - מת בסוף השבוע בגיל 91. הוא היה "המעצב ששינה את אוצר המילים של

עטיפת התקליט של דילן שעיצב מילטון גלייזר

התרבות החזותית האמריקאית", כך הגדיר אותו "הניו יורק טיימס" אתמול. ואכן, מלבד הלוגו המפורסם, גלייזר אחראי לעוד הרבה עיצובים איקוניים כמו למשל האיור לעטיפת אלבום הלהיטים של בוב דילן (1967), ובו דיוקן צלליתו בפרופיל כשצבעים בתבנית פסיכדלית מעטרים את שיערו, או הכרזה למחזה "מלאכים באמריקה" של טוני קושניר (1993), גם עם צללית, הפעם בדמות מלאך.

גלייזר נולד ב־1929 ברובע ברונקס בניו יורק להורים יהודים שהיגרו מהונגריה. הוא למד אמנות בקופר יוניון בניו יורק ואחר כך באקדמיה לאמנויות יפות בבולוניה שבאיטליה. כששב לניו יורק מאיטליה ב־1954, חבר בחזרה אל שותפיו האמריקאים שאיתם הקים את סטודיו "פוש פין" (Push Pin) לעיצוב גרפי, שנודע בחדשנותו. ב־1974 הקים גלייזר חברה משלו, אבל עוד לפני כן הספיק להיות שותף בהקמת ובעיצוב "ניו יורק מגזין". בשנות הקריירה שלו עיצב גלייזר מאות כרזות ופוסטרים, והציג את עבודותיו במוזיאונים החשובים בעולם: במומה בניו יורק, במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, במרכז פומפידו בפריז וגם במוזיאון ישראל בירושלים שבה ביקר לא פעם.

הלוגו האיקוני שיצר מילטון גלייזר לעיר ניו יורק צילום: איי פי, איי אף פי, גטי אימג'ס

מה שקנה לו את תהילתו היה ללא ספק עיצוב הלוגו הנודע מ־1977: העיצוב הפשוט של אותיות שחורות ולב אחד אדום באמצע, שמאז זכה לאינספור מחוות, ציטוטים וחיקויים. ב־2001, אחרי אסון התאומים, יצר גלייזר וריאציה חדשה ללוגו שבה נוספו המילים – "עכשיו יותר מאי פעם", כשכתם שחור נוסף בחלקו התחתון של הלב האדום, כמו מצביע על מיקום מגדלי התאומים במפת מנהטן. "אני מניח שלא הייתי יכול ליצור אותו הדבר במקום אחר", הוא אמר בראיון לרועי קורן ב"כלכליסט" בשנת 2012. "המקום הזה הוא הכר הפורה ביותר בעולם עבור אנשים יוצרים. הניגודיות שבעיר, השפע הוויזואלי והתחושה שהכל אפשרי הם בלתי ניתנים להשוואה לכל מקום אחר".

הנשיא ברק אובמה מעניק למילטון גלייזר את מדליית האמנויות צילום: איי אף פי

"הוא היה וירטואוז", אומר עליו המעצב הגרפי והאמן הישראלי דוד טרטקובר. "אני הכרתי אותו אישית. הוא הגיע לכנס מעצבים בארץ ולקחתי אותו במכונית שלי לתל אביב. אבל לראשונה התוודעתי אליו כשהייתי עוד סטודנט לעיצוב בלונדון ברויאל קולג', ועשו משאל בין הסטודנטים מיהי הדמות הכי משפיעה על עיצוב גרפי, וכמובן

שהוא היה הדמות הזו. מאז היתה לו השפעה עצומה: אם זה בסטודיו 'פוש פין' ששינה את תמונת העיצוב האמריקאית של שנות ה־60 ואילך, והיה אחראי למהפך שעבר העיצוב הגרפי באותן שנים, ואם זה בהמשך בדרכו העצמאית. הוא היה כישרון שלא מוצאים הרבה. אני אפילו לא יכול לתייג אותו ולומר מה הסגנון שלו, לדעתי הוא היה חסר סגנון. הסגנון שלו בא לידי ביטוי באופן שונה בכל עניין ופרויקט שעשה, והדברים שיצר הם כל כך רב־גוניים". 

ב־2010 זכה גלייזר להיות המעצב הראשון שמקבל את המדליה הלאומית של ארה"ב לאמנויות. בטקס שנערך בבית הלבן העניק לו הנשיא ברק אובמה את העיטור הרם לצד פרנק סטלה, קלינט איסטווד ובוב דילן. גם בגיל מבוגר המשיך גלייזר לעבוד. "הרגע שבו אתה מתמחה במשהו הוא בדיוק הרגע לעזוב אותו ולפנות לכיוון חדש", אמר ל"כלכליסט" לפני שמונה שנים. "ברגע שהתמקצעתי במשהו, הוא משעמם אותי. ההישג הגדול ביותר שלי הוא בכך שאני עדיין סקרן, יוצר ושואל שאלות".