מתקני שריפה לאשפה – אסון לישראל

השרה החדשה להגנת הסביבה גילה גמליאל החליטה עם כניסתה למשרד לעצור את הליכי התוכנית להקמת 5 משרפות לאשפה: במישור אדומים, בצומת מורשה, בחירייה, בצומת אשדוד וחמישית בצפון. הצעד נכון מקצועית ויש לברך עליו.

המשרד להגנת הסביבה ראה בשריפה מהפכה בטיפול באשפת ישראל עקב מעבר מפתרון ההטמנה הנחשל, לפתרון המתקדם – שריפה. שריפת אשפה מקובלת באירופה קרוב ליובל, בשולי ערים ואף בטבורן. בעידן משבר האקלים היא אינה נחשבת לאמצעי מועדף לאנרגיה חלופית, בשונה מאנרגית השמש, הרוח, הגלים או אנרגיה שאובה.

כתימוכין מקצועי לתוכנית פל"א: פסולת לאנרגיה "גייס" המשרד את משרפת הפסולת של קופנהגן המטפלת ב-400 אלף טונות לשנה. הכדאיות האנרגטית של שריפת אשפה בישראל נמוכה משמעותית (ב-20% לפחות) מאשר במדינות אירופה: אשפתנו רטובה (מעל 40%0 חומר אורגני); ערך היסק נמוך: 2,400 קק"ל /ק"ג מול 3,000 באירופה; באירופה מנצלים חום שיורי בדוודים לחימום מים לרשת חלוקה עירונית (ערך מוסף).  5% מאשפתנו היא פסולת בנין בלתי נשרפת, המתוספת לאפר התחתית, המסולק למטמנה. השריפה מצמצמת רק 80% מהמשקל, והנותר – להטמנה.

אתר הטמנת האשפה הגדול בארץ, אפעה בדרום צילום: חיים הורנשטיין

עלות הקמת משרפת אשפה ל-1,200 טונות ליום היא 250 מיליון יורו. עלות הקמת "מפעל כימי" לטיהור המזהמים 200 מיליון יורו נוספים! הנתונים ממשרפת קלן בגרמניה. משרד הגנת הסביבה השתמש בעלויות חסר, שלא כללו עלות הקמה ותפעול מתקן הטיפול בגזים. טיפול באשפה במשרפות אירופה יקר בלפחות 150-100 יורו לטונה לעומת כל חלופה אחרת. לכן אין משריפות חדשות.

סינדרום NIMBY (לא בחצר האחורית שלי) מאופיין בהתנגדות רמת השרון בות"ל לתוכניות המשרפה בצומת מורשה, מוצדק אובייקטיבית. לא רק לאור תוכניות הפיתוח המאושרות, ובעיקר תוכנית תע"ש השרון ל-49,000 יח"ד, אלא בעיקר בחוסר אמון בהבטחות הממשלה לאיכות פליטת המזהמים, לשיעורי סבסוד המפעל, ולזהות הזכיין.

תוכנית לאומית לטיפול באשפה, מבוססת על עקרונות כלכליים היא צו השעה. הרציונל של משק סגור לאשפה שיטיל על כל יצרן אשפה מלוא עלויות הטיפול, כולל עלויות חיצוניות. ישראל תחולק ל 10 מרחבים דוגמת איגוד ערים דן לתברואה (חירייה). כל איגוד יישא עצמו באמצעות אגרת אשפה לפי משקל ו/ או נפח שתוטל על כל יצרן אשפה: משק בית, בית עסק, תאגיד או מפעל. גובה האגרה השוט הכספי לצמצום האשפה בשנים הבאות.

יישום המדיניות יצריך חקיקה ראשית של הכנסת: ביטול רכיב התברואה בארנונה הכללית למגורים ועסקים; ביטול חוק היטל ההטמנה שכשל בהשגת מטרתו; ביטול

החוק לטיפול באריזות, או – פתיחתו לתחרות; החלת חוק הפיקדון על מכלי המשקה על 800 מיליון המכלים המשפחתיים מדי שנה; החזרת מרכזי האיסוף (ה"מיחזור") השכונתיים ועידוד ההפרדה במקור של האשפה לרכיביה.

התנאי שכלי האצירה לאשפה (המכלים) יהיו סגורים, ופתיחתם תבוצע רק ע"י כרטיס חכם וחיוב אוטומטי במקום, כפי שקיים באירופה כבר שני עשורים. רק כך הצליחו מדינות OECD ואירופה, לצמצם כמויות האשפה, וליהנות מעלייה ברמת החיים; עד כי מפעילי משרפות האשפה נקלעו ל"מחסור" באשפה שיצר את המושג "תיירות זבל": האשפה "מטיילת" ברכבות עד למרחק 350 ק"מ כדי לזכות בטיפול טרמי במשרפה שהורידה מחיר.

לסיכום: טיפול תרמי באשפה פל"א (פסולת לאנרגיה) אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות עולמית למניעת גזי חממה והתמודדות נאותה במשבר האקלים. רק אנרגיה שמקורה בקרני השמש, ברוח, באנרגיה הידרו-אלקטרית ובאגירה שאובה - קבילות כיום. רק משק סגור לאשפה בתאגידים אזוריים: אגרת אשפה בערכים ריאליים, הפרדה במקור והעמקת מיחזור, עם חינוך משלים – יצמצמו האשפה, ויביאו מזור לסביבה.

דניאל מורגנשטרן הוא יועץ כלכלי וסביבתי מומחה למיחזור, יוזם חוק הפיקדון על מכלי משקה