להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
לכן שמחתי היתה גדולה כששמעתי על "לירה שפירא", מיזם חדש של מטבע קהילתי מקומי בשכונת שפירא בתל אביב שהושק עם תחילת הקיץ, ביוזמת תושבים מקומיים ובתמיכת העירייה. כל "לירה" כזאת שקולה לשקל אחד, והיא מונפקת כנגד קילו אחד של פסולת אורגנית. זה עובד כך: באים לאחת משלוש נקודות איסוף בשכונה שבהן הוצב קומפוסטר גדול, שוקלים את המטען, מפקידים אותו ומקבלים את ה"לירות". במטבע שמתקבל ניתן להשתמש בבתי העסק בשכונה כהילך רשמי לכל דבר ועניין.
הרציונל הכלכלי הוא שהטיפול בכל קילו פסולת עולה לעירייה, פחות או יותר, שקל אחד (מיון, שינוע וכו'). לכן משתלם לה להוציא שקל על כל ק"ג פסולת, לחסוך את הפינוי ובו בזמן לעודד מיחזור ולהמריץ עסקים מקומיים. לא בכדי נכתב בדף הפייסבוק של העירייה: "בשכונת שפירא הופכים זבל לזהב. בשבועות האחרונים השפיראים נוהרים בהמוניהם להחליף זבל אורגני בכסף מקומי".
מחשש שלא יישאר לי, ניצלתי את אדיבותה של ידידה חובבת בישול שתרמה את שאריות מרק הדלעת שלה, השגתי לעצמי שלושה ק"ג פסולת רטובה ומיהרתי להמיר אותן לשלוש לירות שלמות.
הסבתות של שפירא. מגיעות עם שקיות מלאות זבל, וקונות עציצים בלירות שקיבלו צילום: עמית שעל
שפירא מעולם לא היתה שכונה רגילה. מאיר גצל שפירא, האיש שנתן לה את שמה, הסתבך בסכסוך כבוד מטופש עם מאיר דיזנגוף, וכדי להימנע ממגע מיותר עם ראש העיר, הלך לחפש קרקע מחוץ לגבולותיה כדי לבנות בה שכונה. כך נוצר מעין כפר קטן בשולי הכרך הגדול, בנוי במתכונת של משקי עזר. המבנה השכונתי הייחודי נשמר גם אחרי הסיפוח לעיר, בעיקר בזכות המיקום המפוקפק בסמוך לאזור המוסכים של רחוב קיבוץ גלויות, בחצר האחורית של התחנה המרכזית.
בשנים האחרונות השכונה משתנה בקצב מהיר במיוחד. מחירי הדירות במרכז העיר עושים את שלהם, וחלוצי הג'נטריפיקציה מטמיעים בה בליל בורגני-שאנטי-יאפי-סטלני. הכפריות האקלקטית בשולי נתיבי איילון קורצת לרבים, ממעושרי הייטק עם אספירציות של קיבוץ עד נועלי סנדלי שורש מסוגו של פרי סמנון, רכז הקיימות הפעלתן של השכונה.
"אני מעדיף להתחיל בקטן, ללמוד מה קורה, ולאט לאט לגדול", אומר לי פרי, נושא בשורת המיחזור השכונתית, כשאנחנו נפגשים במשתלה הקטנה שפתח בתוך מרכז היום לקשיש. בזו אחר זו נכנסות למשתלה הסבתות של שפירא כששקיות מלאות זבל בידיהן, מפקידות אותו תמורת לירות שפירות ויוצאות עם עציצים שקנו בהן.
פרי מרגיש כאן בבית, למרות שגדל במרכז העיר. אביו יליד השכונה, ואף שפה ושם יוצא לו להיתקל בתגובות חשדניות של הוותיקים כלפי התושבים חדשים, הוא לא עושה מזה עניין. "זבל יש לכולם", הוא אומר ומציג את הפרויקט שלו כגורם שילכד את הקשישים במרכז היום עם יושבי בית הקפה הסמוך.
בשפירא פועלים שישה קומפוסטרים ציבוריים, נוסף על שלושה שכלולים במבצע. אליהם מתווספים קומפוסטרים פרטיים שחלק מהתושבים מחזיקים בבתיהם. שתי גינות ירק שמיועדות לתושבים ומתופעלות על ידם מספקות ירקות ופירות טריים למעוניינים, ומיזם הקיימות של פרי כולל גם את יער המאכל הגדול שבפארק החורשות, מדרום לשכונה, שהוא בין יזמיו.
"אני לא רוצה לראות משאיות נכנסות לשכונה מבחוץ", אומר פרי. "קיימות מבוססת על זה שאתה מסתמך על תוצרת מקומית עד כמה שניתן, מגדל את האוכל שלך אצלך בשכונה, או לפחות קונה אותו בשכונה. ככה אתה פחות נסמך על תחבורה וגם יכול להיות בטוח יותר לגבי מה שאתה אוכל, כי אתה יודע מי גידל אותו". המעגליות הזו, שאותה שואף פרי ליישם, היא שהולידה את הלירה שפירא.
מרכז העצבים השכונתי החדש הוא "קפה שפירא". אני מגיע לשם לפגישה השבועית של קבוצת התושבים שמתחזקת את הגינה הקהילתית בחצר בית הקפה, גם היא פרויקט של פרי. שם הם מגדלים עגבניות, חצילים, פטרוזיליה ושאר ירקות, לצורכיהם. זהו גם אחד משלושת מועדי איסוף הזבל האורגני של פרויקט לירה.
או אז אני מגלה ש"השפיראים נוהרים", שהבטיח עמוד הפייסבוק של העירייה, זה ארבעה אנשים שהגיעו עם פסולת למיחזור במשך שעתיים. יובל, תושב צעיר שגר בדירת שותפים, הביא כמה קילוגרמים של זבל. הוא מסביר שנתקל במיזם החדש בקבוצת הפייסבוק השכונתית, אבל מכיוון שלא ידע מתי ואיפה יש למסור את הזבל, אגר אותו במשך חודש שלם. התוצאה, באוגוסט המהביל, היתה תרכובת מסריחה במיוחד של שאריות מזון. פרי לוקח ממנו את הבלילה, שופך לתוך הקומפוסטר וממהר להשליך פנימה ערמה גדולה של עלים כדי להעלים את הריח.
נפחו של כל אחד מהקומפוסטרים כאן הוא קוב אחד. מאחר שתהליך הבשלת הקומפוסט נמשך שלושה חודשים מרגע שהמתקן מלא, נמצאים כל אחד מהם בשלב שונה של תהליך. פרי מתייחס אליהם בגאווה אבהית כמעט. הוא מציג לי את הקומפוסטר הבוגר, שולח את ידו לתוך הערמה ונובר בה כדי להוכיח לי שכמעט לא ניתן למצוא בה עוד שיירי מזון, משום שאלה כבר הפכו לדשן. משם אנחנו עוברים לקומפוסטר הצעיר יותר, ופרי מבקש ממני לשלוח פנימה יד כדי להרגיש את החום. התערובת אכן לוהטת, הטמפרטורה גבוהה מ־80 מעלות. החום הזה, שמונע מחולדות וממזיקים אחרים להיכנס פנימה, הוא תוצאה של תהליך הריקבון האירובי שמתרחש, כלומר כזה שמעורב בו חמצן - בשונה מתהליך הריקבון האנ־אירובי שמתרחש בפחי הזבל האטומים של רובנו ומבוסס על תסיסה.
אני מחמיא לו על הילדים שמתפתחים יפה, והולך לממש את הלירות שלי.
ובכן.
כרגע, מתברר, רק ארבעה בתי עסק בשכונה מקבלים את ה"לירה". מביניהם, רק המשתלה של פרי עצמו מקבלת את הלירה במלוא ערכה. כל שאר שלושת העסקים שהצטרפו למיזם מסכימים לקבל את ה"לירות", ובלבד שלא יעלו על 10% מערך העסקה. משמע, אם הזמנת בפאב השכונתי כוס בירה ב־22 שקל, תוכל לשלם שני שקלים בלירה שפירא, ועוד 20 שקל תיאלץ להוציא בשיטה המוכרת של מזומן או אשראי. בקיצור, הנחה של 10% במקרה הטוב, תמורת המאמץ של סחיבת שקי פסולת רטובה ברחבי העיר ותחושת סיפוק של ממחזר. לא עסקה שתקרוץ לכל אחד. אבל גם זו התחלה.
המלצרית בקפה גרגר, אחד העסקים שהתגייסו למיזם, טוענת בפניי שעדיין לא נתקלה בלקוחות שביקשו לשלם במטבע החדש. נדב, בעל הבית, מגיש לי את החשבון על ארוחת הצהריים ומספר שאני דווקא הלקוח השני שמגיע עם לירות, חודש מאז שהושק המיזם. החלוץ שקלקל לי את הראשוניות הגיע ערב קודם ושילם בלירות על (חלק) מכוס בירה. זה, אגב, המוצר היחיד, נוסף על קפה קר, שניתן לקנות בלירות.
הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
נדב דווקא אופטימי, וגם הוא מקפיד למחזר. בלירות שיצבור הוא מקווה לקנות במשתלה שתילים לבית הקפה. בינתיים הפיילוט, שהיה אמור להסתיים בסוף אוגוסט, יימשך לתוך ספטמבר. עד כה הונפקו במסגרתו כאלף לירות. לפי החשבון שלי, מסתובבים עכשיו בעיר איזה 500 איש שמחפשים איפה לדפוק את הראש עם בירה בשני שקל הנחה.
