שקט, מאכנים!

ב-17 באוגוסט 2015 פרסמה אילנית חיות, כתבת "גלובס" לשעבר, כתבה שחשפה כי מוצרי חלב ומוצרים קפואים הוחזקו לזמן ממושך מחוץ למקרר בסניף הדגל של רשת המזון רמי לוי בירושלים. צלם הווידאו של העיתון אורי סקופ אף הגיע למקום ותיעד את המוצרים עומדים בחוץ.

פרסום חשוב, בעל עניין ציבורי שאמור לגרום לרשת לתחקר את עצמה. אבל מה עשו ברשת רמי לוי? החליטו לתחקר, אבל דווקא את העיתונאים, ובאופן שאף עיתונאי לא רוצה אפילו להתחיל לדמיין שיקרה לו...

לפי כתב האישום שהגישה שלשום פרקליטות מחוז ירושלים נגד חברת הסלולר רמי לוי תקשורת, ושני בכירים בה (המנהל אופיר אטיאס חתנו של לוי ואחראי האבטחה שלמה ג'וליאן) - יומיים לאחר הפרסום, ב-19 באוגוסט, ביצע ג'וליאן שתי בדיקות במערכת ניטור ובקרה שלחברה היתה גישה אליה, על מספרם של סקופ וחיות.

מדובר במערכת (המכונה "הפרוד") אשר משמשת חברות תקשורת למניעת הונאות. לצורך כך היא מתעדת נתוני תקשורת אודות שיחותיהם של המנויים ומאפשרת להפיק פלטי שיחות יוצאות ונכנסות ואיכוני מיקום של המנוי.

רמי לוי תקשורת. כתב אישום נגד בכירי החברה צילום: אוראל כהן

בילוש אחרי עובדים, לקוחות ועיתונאים

כעיתונאי שמנהל עשרות שיחות ותכתובות עם מקורות וגורמים שונים מדי יום, הייתי בהלם מעזות המצח של המהלך הזה ובטני מתהפכת מאז קריאת כתב האישום: חברה שעשו עליה תחקיר מוציאה (לכאורה כמובן, עד להכרעת בית המשפט) את פלטי השיחות של העיתונאי וגם איכון על המיקומים בהם הוא שהה בכל נקודת זמן.

אפשר להניח שזה נעשה במטרה לעקוב ולבלוש אחריו, כנראה במטרה לאתר מי הדליף לו את המידע. השימוש במאגר המידע שלא כחוק תוך הפרת סודיות ופגיעה בפרטיות, אפשר לכאורה לנאשמים להיחשף לכל המספרים אליהם התקשר או סימס העיתונאי ולהבין מי המקורות שלו בתוך החברה ומחוצה לה, או למשל איזה מתחרים בשוק מדברים איתו, מתי, כמה ואיפה.

ברמי לוי תקשורת נהגו, באופן הפלילי הזה, מסתבר מקריאת האישומים, בצורה שיטתית במשך שנים: בלשו אחרי עובדים (למשל כאלו שניסו להקים ועד או אחרים שנעשה ניסיון לברר אם הם מקיימים רומן), אחרי לקוחות (למשל כאלו שהגישו תביעות נגד החברה) וגם אחר עוד אנשים שבעלי תפקידים בחברה ביקשו לברר עליהם דבר מה או היו בסכסוך אישי מולם.

בחרתי להתמקד דווקא בבילוש אחר עיתונאים. כבר נחשפנו בעבר למקרים שונים כמו למשל חברת הוט (שוב חברת תקשורת) שלפי תחקיר "עובדה", שכרה את חברת בלאק קיוב כדי לנסות ולגלות מה מניע פרסומים שליליים נגדה, וחוקרים פרטיים מטעמה נשלחו אל עיתונאים (למשל אדם שפיר מ"הצינור" ושי גולדן, אז ב"רשת") במסווה סמוי בניסיון להוציא מהם מידע.

או מקרה אחר שחשפו תומר גנון וליטל דוברוביצקי ב"כלכליסט" כחלק מחשיפת חומרי החקירה בתיק 4000. בעל השליטה בבזק לשעבר שאול אלוביץ' (שוב, חברת תקשורת) ניסה להתחקות אחר מקורותיו של כתב "גלובס" גדי פרץ, ואמר בשיחה שהוקלטה למנכ"ל וואלה אילן ישועה: "תגיד, אפשר לעשות תחקיר על גדי פרץ... אתה יודע איזה שאלות היום הוא שאל?".

אנו לא באמת יודעים כמה מעקבים ופעולות בילוש מעין אלה נעשות ברגעים אלה ממש אחר עיתונאים, שלא בידיעתם, על ידי גופים עסקיים למיניהם או גופים פוליטיים, אבל מפחיד אפילו להתחיל לדמיין. מה שכן אנו יודעים זה שהמדינה, להבדיל אלפי הבדלות, רוצה גם היא לעקוב אחרי עיתונאים, או לפחות אחרי המיקום שלהם.

מעקב ואיכון. לטוב ולרע צילום: שאטרסטוק

זה כמובן לא אישי רק אליהם אלא מתייחס לכלל האזרחים כחלק מהרצון של הממשלה לאכן באמצעות טכנולוגיה של השב"כ את המיקומים של חולי קורונה ולבצע איתור מהיר של כל מי שבא עמם במגע. פה המטרה היא טובה וחשובה ונובעת מתוך ערך של שמירה על בריאות הציבור, במסגרת המאמץ ההכרחי לבלום את התפשטות הנגיף.

מצד שני, עומד הערך של שמירה על חופש העיתונות ואחד האלמנטים החשובים שבו: חיסיון מקורות. החשש שהעלה ארגון העיתונאים במסגרת עתירה שהגיש לבג"ץ בחודש אפריל יחד עם גופים נוספים, ובה ביקש להחריג את העיתונאים מאיכוני השב"כ, התקבלה על ידי השופטים. באותה החלטה הם גם הורו למדינה להקפיא את מעקבי השב"כ נגד כלל האזרחים עד שהדבר לא יוסדר בחקיקה בכנסת.

נשיאת העליון אסתר חיות כתבה בפסק הדין כי "על חשיבותו של חופש העיתונות במדינה דמוקרטית אין צורך להכביר מילים והשמירה על עיקרון זה יש לה משנה חשיבות בימים של משבר לאומי". בג"ץ הציע מתווה חלופי למדינה בסוגיית האיכונים שמצמצם את הפגיעה בחיסיון העיתונאי וקבע כי יש לאמצו. חיות כתבה כי "ניתן לצפות כי הסדר ברוח זו יעוגן גם בחקיקה עתידית".

נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. "לצמצם את הפגיעה בחיסיון העיתונאי"

בעניין זה פנתה השבוע ענת סרגוסטי מטעם ארגון העיתונאים לוועדת החוץ והביטחון בכנסת לקראת הדיונים בהצעת החוק שהמדינה מקדמת. היא גם צירפה את פסק הדין של בג"ץ שכלל אזהרה מהדהדת מפיה של הנשיאה חיות: "הבעיה אינה מתמצה אך בשאלה אם בפועל קיים חשש טכני לחשיפת מקורות, אלא שעצם השימוש במנגנון המקנה לארגון ביטחון מסכל אפשרות לעקוב אחר 'המידע הטכנולוגי' בכל הנוגע לעיתונאים מייצר אפקט מצנן היכול להרתיע את מקורותיהם".

לא מעגנים בחוק את החרגת העיתונאים מהאיכון 

כעת, עם החלטת הממשלה והכנסת אתמול (בקריאה ראשונה) לאשר את הצעת החוק שתאפשר להחזיר שוב את איכוני השב"כ נראה שהמדינה הולכת בין הטיפות. מצד אחד, בדברי ההסבר להצעת החוק מפורט הנוהל עליו המליץ בג"ץ לגבי איכון המספרים של עיתונאים והמדינה הצהירה כי הוא מיושם הלכה למעשה בשטח על פי פסיקת בג"ץ. משרד הבריאות קיבל לידיו רשימת עיתונאים מלשכת העיתונות הממשלתית, ופרטיו של עיתונאי שחלה בקורונה לא נשלחים באופן אוטומטי לבדיקה בשב"כ אלא הוא נדרש להסכים לכך וניתנת לו שהות של 24 שעות לפנות ולבקש מבית המשפט צו מניעה בנושא.

במקביל מבוצעת לעיתונאי חקירה אפידימיולוגית אנושית במסגרתה הוא אמור להתבקש לחתום על הצהרה לפיה הוא מתחייב ליידע בעצמו את מקורותיו העיתונאיים שאיתם הוא נפגש ב-14 הימים שקדמו לאבחונו.

מצד שני, המדינה מעדיפה להשאיר את זה כנוהל בלבד ולא לעגן את ההחרגה לעיתונאים בסעיפי החוק. היא מסבירה זאת כך: "לאחר בחינה, ותוך הכרה בחשיבות חופש העיתונות, ובהינתן שמדובר בחוק שהוא הוראת שעה זמנית וחריגה, נמצא כי אין מקום לעגן בהצעת החוק הוראה מיוחדת בנושא העיתונאים".

אמנם האירועים הפליליים המתוארים באישום נגד חברת רמי לוי תקשורת והמקרים האחרים של בילוש אחר עיתונאים המתוארים כאן, שונים במובנים רבים מהאיכונים של השב"כ בחסות החוק והמלחמה בקורונה, אך הדמיון הוא באותו "אפקט מצנן" שעשוי להיות על הקשר שבין מקורות לעיתונאים.

החשש שמישהו עובר על החוק ועוקב, מנטר, מוציא פלטי שיחות, מאכן מיקום ואולי אף מאזין או קורא הודעות עלול להרתיע מקורות ועיתונאים. לכן גופי האכיפה והחקירה כמו גם בתי המשפט חייבים להתייחס לנושא זה - ובכלל לפגיעה כה קשה בפרטיות אזרחים - במלוא החומרה.