מונופולי המזון שולטים בחופש הבחירה של הצרכן

"עצם האפשרות לגבות מחיר גבוה מהמחיר התחרותי הוא השמן המניע את גלגלי התחרות" – כך כתב בשבוע שעבר כבוד היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט העליון. בעמדתו, הלכה ולמעשה, הוא עלול לאיין את האכיפה הפרטית בדיני התחרות בישראל, תוך שהוא מכיר בעילת המחיר המופרז בדין הישראלי, אך מבקש להחיל ביישומה מבחני סף בלתי עבירים.

כמובן, שמיד לאחר מכן הוצפנו בתגובות ובטורי דעה של מומחים מטעם המונופולים, וכולם הסבירו כי בכדי להקטין את יוקר המחיה המשתולל, יש לאפשר למונופולים יד חופשית לגבות מחירים - כל מחיר - בגין שירותיהם. שהרי הדבר מתמרץ חדשנות, פיתוח ושגשוג, והתערבות בתי המשפט בעילת המחיר המופרז לקוחה מעולם הסוציאליזם שישיגנו לאחור, ויגרום נזק בל יתואר לכלכלה הישראלית. טוב לצרכנים הישראליים (בורים שכמותם...) לשלם ביוקר!

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. "השמן המניע את גלגלי התחרות" צילום: ynet

הצרכנים בישראל משלמים את המחירים הגבוהים ביותר במדינות ה-OECD, משתכרים ריאלית פחות, וכוח הקניה שלהם נמוך משמעותית. במקביל, תאגידי המזון הריכוזיים מדווחים על רווחי עתק, ומושכים לבתי בעלי המניות דיבידנדים חלומיים. מדובר בתוצאה מקוממת של היעדר תחרות, ושל ריכוזיות לאורך השנים. דו"חות רבים, בינלאומיים וישראליים, אימתו נתונים אלה. אך זאת אינה גזירת גורל.

המציאות שמכתיבות המכונות

רווחי העתק של מכונות המונופולים, לצד נקודת המוצא של היועמ"ש, המסביר כי מחיר מופרז הינו ה"שמן" המניע, מחזירה אותנו באבחה לקלאסיקה הקולנועית "מטריקס" של האחים ואשובסקי, ומומלץ בחום לצפות בה שוב בעין ביקורתית. מדובר בטרילוגיה דיסטופית בה האנושות כלואה במציאות מדומה, בה בשעה שגופם הפיזי של בני האדם משמש את המכונות לצורך ייצור חשמל.

בני האדם משמשים כ"שמן" של המכונות, והבחירה שלהם לעולם אינה חופשית אלא חלק מהמציאות שמכתיבות המכונות.

מטיחים כנגד עילת המחיר המופרז, כי הצרכנים יכולים להחליט שלא לרכוש מוצר הנראה להם יקר. אך מדובר באשליה, כמו במטריקס. ה"בחירה" אינה באמת חופשית, מאחר ותאגידי המזון שולטים בכל השרשרת וקובעים למעשה מה, איפה וכמה נצרוך. זה בדיוק מקור כוחם כמונופול.

קיאנו ריבס ב"מטריקס". אין בחירה חופשית צילום: the Matrix Reloaded

יישום עילת המחיר המופרז דומה להצעה שהציע מורפיאוס לניאו ("האחד")– האם תיטול את הגלולה הכחולה ותשוב לעולם האשליה הנשלט בידי המכונות (בורות מאושרת שהרי Ignorance is bliss), או לחילופין בגלולה האדומה שתאפשר לך לצאת ולהביט אל מעבר למטריקס (אמת וידע עצמי). ניאו בוחר כמובן באדומה.

ה"שמן" במכונת הייצור האמריקאית

ולענין הטענות כאילו הסוציאליזם ישתלט לו ירוסנו במקצת המונופולים – מדובר במופרכות לשמה. מגונני המונופולים שואבים את עיקר טיעוניהם מן הכלכלה האמריקאית. ראשית, יש לומר כי לא הכל מושלם מעבר לים, והמורכבות של הכלכלה הישראלית שונה במהותה מהכלכלה, היותר חופשית, שם. מדינת ישראל מוקפת יבשתית במדינות בהן לא ניתן לבקר, וקל וחומר לרכוש מהן מוצרים, וצינור חמצן האספקה הינו באמצעות יצרנים ויבואנים ריכוזיים, בשונה לחלוטין מהמצב במדינתו של הדוד סם.

שנית, אכיפת מדיניות איסור מחיר מופרז הינה, הלכה ולמעשה, שמירה על זכויות אדם, ליברליזם, וכן – גם על קפיטליזם בריא, כפי שהתווה בשעתו אדם סמית.

כידוע, למן המאה ה-17 הובאו ליבשת אמריקה מיליוני עבדים שחורים מאפריקה, שמטרתם העיקרית היתה עבודה בשדות האורז, הטבק והכותנה. עבדים אלו היו ה"שמן" במכונת הייצור האמריקאית, שהיתה מבוססת על ניצול החלש על-ידי בעלי החוות העשירים. היום, קיים קונצנזוס כי תפיסת עולם זאת פסולה מן היסוד, ולמעשה במבט לאחור איננו מצליחים להבין כיצד בכלל נחשבה ללגיטימית.

עת החלו להישמע דעות לשחרור העבדים, אפילו להקלה מסוימת באורחות חייהם, נזעקו בעלי החוות, בגיבוי נרחב של אקדמאיים, חוקרים ומומחים, בשם פגיעה בקפיטליזם האמריקאי, בכלכלה, ואף איימו במחסור כותנה שיפגע אנושות בצריכה. לטענתם, המגובה ב"אסמכתאות", האדם השחור נחות "מדעית", ובעצם העבדות מיטיבה עימו ועם הכלכלה. נשמע מוכר?

כידוע, במסגרת תיקון 13 לחוקת ארצות הברית במאה ה-19 נאסרה העבדות. כל תרחישי האימה לא התקיימו – הקפיטליזם האמריקאי התפתח גם ללא "שמן" הניצול. לא הורגש מחסור, והשמיים לא נפלו.

וכאנלוגיה להסברו של מורפיאוס לניאו: "המטריקס זה עולם ששמו מול עיניך כדי להסתיר את האמת".

ואתם, ביודעכם את כוחם האדיר והמשעבד של המונופולים, באיזו גלולה הייתם בוחרים – בכחולה או באדומה?