הקברניט
מיראז' 4: חצי מפציץ אטומי, חצי מכונית ספורט
יצירתיות תעופה מקומית, ראש יהודי מבריק וקצת קומבינות איפשרו לצרפת לבנות את המפציץ הגרעיני הכי יצירתי בעולם. כך הפך לבייבי של הנשיא, והחזיר לאומה כולה את הביטחון העצמי שאיבדה, למרות שלא הפציץ דבר
שלום, כאן הקברניט; העם הצרפתי הוא עם מאוד גאה. ולאור המצאות משנות-חיים כמו קופסאות השימורים, הצילום והקולנוע, הסטטוסקופ והמטוס, יש לו סיבה טובה. אבל המדינה, שפתחה את המאה העשרים כמעצמה ותיקה ומשפיעה, הגיעה לשנות החמישים כשהיא רועדת, חלשה ומבוהלת - ומחלימה מההפסד הכי צורם שספגה מאז פלישת האנגלים ב-1415: מלחמת העולם השנייה פשוט השאירה את צרפת שפופה כחמאה בשמש.
- ה-V1 והבליץ הרובוטי: כך המציאו הנאצים את טיל השיוט
- כך הצליח מפציץ עיראקי לתקוף את נתניה במלחמת ששת הימים
- ליידי A10: כשהטייסת הכי קשוחה הצילה את המטוס הכי קשוח
היא לא היתה לבד: גם הבריטים ספגו מכה אדירה, וכל מדינות אירופה עוד החלימו לאיטן מהחיידק הטורף של גרמניה. אבל צרפת הפסידה יותר מהאחרות, וכוחה העולמי נמוג; המושבות שלה באפריקה ודרום מזרח אסיה דרשו עצמאות וחלקן קיבלו; למה להן לחיות בחסות אדון כה חלש ושברירי?
היטלר ופמלייתו בפריז הכבושה, 1940 צילום: Bundesarchiv
הקולוניות הללו הוקמו במקור כדי להזרים לצרפת אוצרות טבע, תוצרת חקלאית וכוח עבודה זול. עם השנים התפתחו והפכו שווקים נוחים עבור תוצרת צרפתית; אבל הזמנים השתנו: באותם ימים, סברו כולם שהנה, תוך זמן קצר תפרוץ לה מלחמת עולם שלישית בין ארה"ב ובריה"מ - אחת שתהיה זוועתית אף יותר מקודמתה.
מה שנשאר מחבר העמים הצרפתי מיהר לחפש מעצמה חדשה, אחת שתגן עליהן מפני שואה גרעינית. וכדי לא לאבד הכל, התאמצה צרפת להשיג עצמאות ביטחונית, שתראה ליריבים (ובעיקר לשותפים) שהיא עדיין כוח עולמי.
איך נמנעים משואה אטומית? חוברים למי שחזק
לשם כך, נלחמה המדינה בשיניים ובציפורניים להשיג פצצות אטום ולהשיג אותן אתמול. היא הצליחה, נחשו בעזרת מי: מדענים יהודים שעבדו בפרויקט מנהטן האמריקאי והפכו לישראלים עם הקמת המדינה, ולפי מחקר של אקדמיית חיל האוויר האמריקאי, אף סייעו בהקמת הקריה הגרעינית במרקול, המקבילה הצרפתית למתחם דימונה (שבעצמו נבנה בשיתוף צרפת).
אך פצצות הן רק חצי עבודה וכידוע, לא מטילות את עצמן. השיטה המובילה לכך בימים ההם היתה מפציצים כבדים: מטוסים גדולים ואיטיים שטסים בגובה רב ולטווח עצום, כשעליהם פצצות גדולות ביותר. אבל לצרפתים היה רעיון אחר לגמרי, מטוס שמדינות אחרות רק חלמו עליו.
מפציצי B47 אמריקאיים צילום: USAF
הן לא היה למדינה צורך במטוס לטווח ביניבשתי; שטח האויב נמצא כאלף ק"מ ממנה. גם טיסה בגובה רב לא הכי מעשית פה; עד שיטפס המפציץ לגובה שיוט, ייתכן שכבר יגלו אותו מכ"מים בשטח סובייטי, וישגרו לעברו מטוסי קרב זריזים. לא, צרפת לא צריכה סמיטריילר מעופף, אלא מכונית ספורט. מטוס שיהיה מספיק מהיר כדי לחדור דרך הגנות האויב, לשאת נשק גרעיני טקטי, ולהגיע לאויב במהירות כזו, שיכה עוד לפני שצילו של מפציץ רוסי בודד יוטל על אדמה צרפתית.
ב-1956 שוחרר המכרז וניגשו אליו החברות נורד וסיד אוויאסיון; חבל, כי בוועדת המכרז, קרוב-קרוב לצלחת, ישבה חברת דאסו. היא נוהלה בידי מרסל בלוך, יהודי חכם שידע כמה נמוך הוא הביטחון העצמי של המדינה, ושכדי לזכות צריך לתת לשלטון משהו להתגאות בו, משהו שיסנוור את הגנרלים ויחריד כל אויב.
מרסל דאסו צילום: Aeronewstv
וכך עשה: חברת דאסו פשוט הציעה כלי שיטוס פי שניים ממהירות הקול, לטווח של אלפיים ק"מ, עם יכולת תדלוק באוויר. העיצוב שלה התבסס על המיראז' 3 - מטוס קרב חדיש בעל כנף דלתא שהצטיין בטיסה מהירה. הוא אמנם הגיע למאך 2, אך עשה זאת רק באותה השנה והיה בעצמו עוד בשלבי פיתוח. ומפציץ זה סיפור אחר: מטוס גדול פי שניים, כבד פי שניים שיטוס כל כך מהר? כולם חשבו שזה מדע בדיוני.
אבל דאסו ידע מה הוא עושה: כבר היה לו במגירה עיצוב של מיראז' 3 מנופח, שנועד לשאת מטען טילים גדול, מכ"מ חזק ולשמש לקרב לילה ולוחמת אל ראות. והוא הראה לכולם שלא רק שהבלתי אפשרי כבר בשלבי תכנון, הוא גם יהיה פרויקט יותר פשוט משדמיינו. כצפוי, התכנון הזה קנה את חיל האוויר הצרפתי.
עיצוב קונספט של מיראז' קרב כבד צילום: fanadelaviation
הפלא החדש נקרא מיראז' 4, והיו לו שני אנשי צוות, צינור תדלוק שהוטמע בחרטום ונתן לו סגנון שפיצי במיוחד, ובעיקר דלק. המון, המון דלק, שיאכיל זוג מנועים חזקים ויאפשר טיסה על קולית ממושכת. היופי הוא בעיני המתבונן, אבל בטח חלקכם יסכים איתי, שיצא לצרפתים מטוס מאוד אסתטי.
כמה נאה, כמה שפיצי! מיראז' 4 צילום: Dassault Aviation
ב-17 ביולי 1959 המריא לטיסת בכורה; שלושה ימים אחר כך, בטיסתו השלישית בלבד, כבר שבר את שיא העולם במהירות למסלול סגור. בהמשך ניפץ עוד ועוד: הגביעים הצטברו בארון של דאסו, והחזה הצרפתי התחיל להתנפח.
היה אחד שהתרשם מהמיראז' 4 יותר מכולם: נשיא צרפת דאז, שארל דה-גול, שכינה אותו "מטוס מטיל-אימה", ותלה על כנפיו את עתידה הביטחוני של המדינה במקרה חירום. תחת הנהגת דה-גול נולד "פורסה דה פראפ" - כוח משימה גרעיני התקפי, שנשען בעיקר על המיראז'ים החדשים.
נשיא צרפת דאז, שארל דה-גול צילום: franchan
עד כדי כך, שלאחר הקמתו ב-1966 פרשה צרפת רשמית ממועצת הביטחון של נאט"ו. הנשיא דה-גול טען שעם יכולת הרתעה שכזאת, צרפת בכלל לא צריכה את עזרת שאר מדינות נאט"ו ואם הסובייטים יבואו לעשות צרות, המיראז'ים ישלחו אותם הביתה לספור שיניים ולכבות את מוסקבה. בזכות המיראז', גידלה צרפת מחדש את העצמאות הביטחונית שרצתה.
מיראז' 4 ממריא עם רקטות צילום: Dassault Aviation
והנשיא שלח את המטוס הזה לעבוד - ולעבוד קשה: טייסות המיראז' החזיקו כוננות גרעינית ללא הפסקה. בכל רגע נתון היו באוויר 12 מטוסים, כשעליהם פצצה של 60 קילו-טון. הפצצה לא היתה פעילה - למעט תקרית אחת ב-1964, בה פצצה היתה חמושה ומוכנה להטלה בגלל טעות של צוות הקרקע.
פצצת אטום AN-22. הסנפירים שלה נועדו בעיקר לשמור עליה יציבה לאחר ההטלה, כדי שלא תתפוס זרם אוויר ותתנגש במטוס. הנחיה אין - זו פצצת נפילה חופשית צילום: topwar
והאימונים פשוט לא נפסקו: כל הזמן הוזנקו מיראז'ים, טסו לאורך הגבולות, דימו יעפי הפצצה ושבו לבסיס. מה עשו בבסיס? החזיקו כוננות להזנקה תוך ארבע דקות למשמרת ראשונה, ותוך 45 דקות למשמרת שנייה.
בעשר שנותיו הראשונות של המטוס בשירות, צבר יותר מ-200,000 שעות טיסה וביצע כ-40,000 תדלוקים אוויריים. השחיקה של הטייסים וצוותי הקרקע היתה אדירה, שלא לדבר על הסיכון המבצעי: כשמסתובבים כל הזמן עם פצצות אטום באוויר, מעלים בהרבה את הסיכון לתאונה, התרסקות ואסון אטומי; כך למדו על בשרם צבאות אחרים שהחזיקו כוננות אטומית באוויר.
מיראז'ים באוויר צילום: hushkit
ואולם, המיראז'ים לא נפלו, משתי סיבות טובות: הראשונה היא שכל מי שנגע במיראז' 4, עשה זאת בחרדת קודש. זאת, בידיעה שאם המטוס הזה לא יעבוד בצורה מושלמת, יתגלה סדק בהרתעה הצרפתית ומקרה הכיבוש בשנות הארבעים עלול לחזור על עצמו. והשנייה היא העובדה שלכל מי שהטיס, תיקן, תיחזק, תידלק, והפעיל את המטוס הזה היה פשוט המון ניסיון בכך.
מה גם שכולם ידעו שזה הבייבי של הנשיא: דה-גול המשיך להתעניין מאוד במה שעושים המיראז'ים המפחידים שלו. למשל, במסגרת ניסוי גרעיני באיי פולינזיה הצרפתית, נחת אחד המטוסים והחליק מן המסלול. הנשיא שמע שמי שהטיס אותו היה מפקד הכנף, והשתומם: למה בזבז המפקד את זמנו על ניסוי אטומי, כשיש כוננות אטומית באירופה?
צוות קרקע מטפל במיראז' 4 צילום: CAIA
תוך כמה שנים קלטו הצרפתים שאמנם הגאווה והעצמאות חזרו לפרוח, אבל יש מחיר לשלם: להחזיק 12 מטוסים באוויר נון-סטופ זה נורא יקר. עד כדי כך, שהמיראז' 4 תפס כ-44% מתקציב החלפים של חיל האוויר כולו, שמצידו נאלץ לבטל אימונים, לצמצם יחידות ולקצץ בכל תקציב אפשרי.
לצרפת היו בימים ההם יותר משלוש מאות מטוסי מיראז' 3, והמפציצים המהירים שלה - 64 בסך הכל - עלו לה יותר בחלפים והוצאות דלק. וכל זה צרם במיוחד על רקע העובדה שתרחיש בו הסובייטים באים לצבוע את פריז באדום נראה פחות ופחות סביר.
מיראז' 4 ולצידו מיראז' 3, ממנו פותח צילום: Dassault Aviation
כדי לצמצם קצת את העומס התקציבי, הוחלט שבמקום להרים לאוויר מטוסי תדלוק כבדים כמו ה-KC135 שיזינו את המיראז'ים בדלק ללא הפסקה (והם גם מתוצרת ארה"ב, ועם חלפים יקרים) - יתדלקו המיראז'ים אחד את השני. המטוסים עבדו בזוגות, כשאחד נושא מיכל דלק וצינור לתדלוק רעהו - והשני את פצצת האטום. כמו כן, החלו המטוסים להמריא בסיוע רקטות, כדי לחסוך בדלק סילוני.
בלי התדלוק באוויר, לא היה למטוס טווח שאיפשר כניסה לעומק השטח הסובייטי וחזרה. הטייסים ידעו שבמקרה חירום, כנראה שיופל המתדלק והגיחה שלהם תהיה חד-כיוונית צילום: aerospaceweb
במהלך שנות השבעים נפלו כמה אסימונים קשים במטה הצרפתי: הראשון הוא שלא משנה כמה מהיר הוא המיראז' 4, טילי נ"מ מהירים ממנו ויתפסו אותו בקלות, במיוחד אם יצטרך להתקרב ליעדו ולהטיל פצצה. השיעור הזה נלמד בדם בידי חיל האוויר האמריקאי בווייטנאם ובידי חיל האוויר הישראלי בתעלת סואץ.
דבר אחר שקלטו הצרפתים הוא שבעצם, הרבה יותר חכם להשקיע בטילים ארוכי טווח שישאו פצצות אטום. המיראז' 4 ירד מכוננות והפך למטוס קו שני. בתחילת שנות השמונים עבר המטוס שדרוג והותאם לנשיאת טילי שיוט, ובהמשך הוחלף במשימת התקיפה האטומית בידי המיראז' 2000N, מטוס קרב רב משימתי. טייסות המפציצים פורקו והועברו לאחסנה, ונותרו רק מעטים שהותאמו לנשיאת מצלמות ומשימות סיור.
מיראז' 4 P, גרסה שפותחה למשימות אמנעה וסיור. שימו לב למארז תחת גופו, שעמוס עדשות מצלמות צילום: alchetron
ואלה היו המיראז' 4 הראשונים שראו אקשן, והרבה מאוד: בימי המלחמה הקרה הצליחו מטוסי מיראז' 4 לטוס נמוך ומהר ולצלם כך ספינות סובייטיות מכל הסוגים, מבלי שהספיקו לפתוח באש. כמה נמוך טסו? במקרה אחד, התגלה בצילום שהביא מיראז' כזה כיתוב "הספינה הזאת היא מחראה" על אחד הפאנלים בגופה.
ב-1987 יצא מיראז' בודד למשימת ביון בצפון צ'אד, לניתוח אפקטיביות תקיפה שביצע חיל האוויר הצרפתי בשטח המדינה על בסיס אווירי בשליטת לוב. הצוות המריא מבסיס בבורדו, טס מעבר לים התיכון, וצילם את כל הבסיסים בגזרה במשך 11 שעות ברציפות. זה התאפשר בזכות 12 תדלוקים אוויריים, במהלכם הועברו למטוס 48 טון דלק; צריך טייסים מאוד מיוחדים ומטוס מאוד מיוחד כדי לבצע אופרציה כה מתישה ומדויקת בלי לפשל.
התקיפה הצרפתית בצ'אד. שימו לב למצנחים הקטנים בתחתית הפריים, הם מחוברים אל פצצות דורנדל לפיצוח מסלולים צילום: Wikimedia
מטוסי מיראז' 4 הם שמצאו עמדות ארטילריה שהפציצו אזרחים במלחמת בוסניה של 1995, ואיפשרו ניטרול שלהן והצלת חיים; מודיעין שסיפקו מטוסי מיראז' 4 סייע לבית הדין הבינלאומי לבוררות בהאג לפסוק שאיי חניש שייכים לתימן, מה שמנע מלחמה בינה ובין אריתריאה; במבצע "שועל המדבר" של נאט"ו נגד עיראק ב-1998 יורט מיראז' 4 בידי שני מטוסי מיג 25 - מטוס הקרב הכי מהיר בעולם. צוות המטוס פשוט נתן גז וירד לגובה נמוך, והצליח לחמוק כך ליריביו.
למעשה, מאוחר יותר התברר שהטייסים העיראקים בכלל לא היו בטוחים שראו שם מטוס, והחזרי מכ"מ מהקרקע הקשו על המעקב. והמטוס שימש לגילוי עמדות אויב גם בקוסובו, אפגניסטן ועוד.
מיראז' 4 בשמי עיראק צילום: Wikimedia
בסופו של דבר, הצליח המפציץ הזה לעשות הרבה מאוד בהרבה מקומות בעולם, למרות שלא הפציץ דבר.
המיראז' 4 האחרון נחת ב-2005 ויצא משירות, 46 שנה לאחר שטס לראשונה. המטוס הצליח להשיב לצרפת את גאוותה וכוחה, ואת מורשתו עוד נרגיש בשטח: כל כך הרבה ניסיון בטיסה על קולית ממושכת סיפק לצרפת ידע עצום בתחום, שאיפשר לה לפתח את הקונקורד העל קולי. הוא אמנם הוצא לגמלאות עוד ב-2003, אך הידע שהתגלם בשני המטוסים משמש עתה לפיתוח דור חדש של מטוסי נוסעים על קוליים, ויתכן שבעתיד תוכלו גם אתם לחלוף מעל פריז במאך 2. טיסה נעימה!
