ה-V1 והבליץ הרובוטי: כך המציאו הנאצים את טיל השיוט

שלום, כאן הקברניט; השבוע לפני 76 שנה ייללו הצופרים בלונדון, והעירו את אנשי חוליית חוליית הכבאים במתחם חיל התותחנים המלכותי. הצוות תפס את הציוד ורץ אל גן וולוויץ', מישור מוגבה מדרום לנהר התמזה, ממנו אפשר לראות את לונדון נפרשת עד האופק. השעה היתה קרוב לחמש בבוקר והשמיים נקיים מעננים, ומלאים רק באלומות זרקורים ועננות שחורות סביבן - פיצוצי פגזי נ"מ. הכבאים המתינו לפצצות שיטילו מטוסי הנאצים שנשלחו להכות בעיר, כדי להגיע ולחלץ נפגעים. ואז, לאור קרני שמש ראשונות, ראו משהו מוזר מאוד.

במקום עשרות מפציצים במבנה הדוק, טס לעברם מטוס בודד. מטוס פצפון שטס הרבה יותר מהר מכל מה שאי פעם ראו בשמיים. הוא חלף מעליהם, חץ מקשת, ואז קרא אחד הכבאים "פגענו בו!" והצביע לעבר זנבו, ממנו נפלטה להבה.   

איור של טיל V1 בדרכו למטרה צילום: (Vedi informazioni sull'autore (CC BY-SA 3.0

אתם ואני יודעים שזה בכלל לא היה מטוס, כי אם ה-V1, טיל השיוט המבצעי הראשון, וזו היתה המתקפה הראשונה שלו. הכבאים לא ידעו, ונדהמו לראות את המטוס המסתורי פשוט צולל אל תוך אזור נמל לונדון, מתפוצץ ומדליק את האזור כולו. עידן טיל השיוט נולד, והיום נדבר על מה שהוביל אליו.

טיל V1 צולל לפגיעה קטלנית בלונדון צילום:USAF

סיפורנו מתחיל הרבה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, הרבה לפני שבכלל היו נאצים. באמצע מלחמת העולם הראשונה נראה שהקלף המנצח הוא ארטילריה; מי שיש לו יותר תותחים, שמגיעים לטווח ארוך יותר, הוא שינצח. בהמשך, הבינו הגנרלים שמטוסים הם דרך נהדרת להביא מטעני נפץ אל שטח האויב, גם בלי תותחים גדולים.

הפצצה המעופפת של קטרינג

עד שנות השלושים, פיתוח חימוש מעופף אוטונומי נמשך בעיקר על הנייר; בשטח העדיפו צבאות לממן פיתוח מטוסים לטווח ארוך - טכנולוגיה מוכחת ופשוטה יותר.

אך בעוד כל העולם התמקד בפיתוחים סטנדרטיים, ישב פריץ גוסלאו במשרדו ושרטט כלי טיס; באותם ימים הוא עבד על פיתוח מזל"ט אוטונומי שיתפקד כמטרה מעופפת לאימוני קרבות אוויר. הפיתוח התקדם נהדר ואף אושר ותוקצב ממשלתית ב-1935, אבל גוסלאו הבין שיש לו בידיים משהו הרבה יותר גדול: היכולת לשלוט בכלי טיס ולשמור על טיסה יציבה למרחקים גדולים.

גוסלאו מציג לבכירי חיל האוויר הגרמני את המזל"ט שלו צילום: secretprojects

במשך שנים ניסה לשכנע את הנאצים לממן עבורו פיתוח של מטוס אוטונומי שיוכל לטוס למטרה, להטיל פצצות ולנחות ללא טייס - משהו שכל כך הקדים את זמנו, שרק במאה הנוכחית הפך למבצעי. לאט לאט הוריד גוסלאו את הציפיות; הוא חבר למהנדס מפורסם אחר, רוברט לאסר, וביחד בנו משהו שחיל האוויר הנאצי לא יוכל לסרב לו: טיל שיוט.

היה זה כלי בתצורה עתידנית ביותר, שנשענה על הטכנולוגיות הכי חדשות: גוף זרמי שנראה כמו טיל מודרני, עליו כנפיים קצרות בפרופורציות שמזכירות טילי שיוט בני זמננו, ומנוע סילון מיוחד במינו.

עיצוב ה-V1 צילום: USAF

V1 ממריא ממסילה בצרפת צילום: historycollection

הפיתוח של גוסלאו תוכנן להמריא על מסילה, כשרקטה דוחפת אותו, ומנוע הפולס תופס שליטה כשהכלי באוויר. ג'ירוסקופ ידע מה זווית הטיל ביחס לאופק, מה זווית החרטום ביחס לצפון, ולאפשר כך טיסה מבוקרת שתוכננה מראש: לדאוג שההגאים יאפשרו טיפוס לגובה במשך מספר שניות, ואז התיישרות, המשך טיסה לכיוון מוגדר במשך זמן מוגדר (עד שהכלי יגיע לשטח אויב ולקרבת המטרה) ואז כיבוי המנוע וכיוון החרטום לעבר הקרקע. דבר כזה לא יזכה בתחרויות קליעה למטרה, אך עדיין יוכל להגיע לעיר ספציפית ממרחק גדול.

ממש, ממש גדול: 250 ק"מ, מה שמאפשר שיגור מצרפת ופגיעה באנגליה. וכל זה, תוך טיסה במהירות רציפה של סביב 600 קמ"ש; מטוסי קרב כמו הספיטפייר יכולים להגיע למהירות כזאת, אך רק בפרצים קצרים ולא להתמיד בה לאורך זמן. ההמצאה הזו הפכה למוצר, אותו בנתה חברת פיסלר. הפיתוח הושלם ב-1942, בגרסה משוגרת מהקרקע ובגרסה המוטלת ממפציצים. בקטלוג החימוש הגרמניה נקרא הדבר הזה פיסלר FI103, אך להיטלר היה שם קליט אחר עבורו: ורגנלטונגסוואפן-1, או "נשק נקם"; V1.

שיגור V1 צילום: warbirdsresource

כמו כל דבר גאוני שנגעו בו הנאצים, גם לפיתוח הזה היה צד אפל במיוחד, אפילו יותר משל כלי משחית סטנדרטי: ה- V1 נבנה באלפי יחידות במעמקי מערכי ייצור שאוישו בעובדי כפייה יהודים ואחרים, ממחנות ריכוז; עשרות אלפים מתו באותם מפעלים מרעב, מחלות והוצאות להורג.

מערך ייצור ואחסנה של טילי שיוט V1 צילום: IWM

האפקט הפסיכולוגי היה עצום: תושבי הערים הצטנפו בבתיהם ובמקלטים, כשהם שומעים את פגזי הנ"מ רועמים בשמיים, על רקע זמזום הטילים, וידעו שכשיייפסק הזמזום יישמעו פיצוצים מחרידים, ואין לדעת מי יחיה ומי ימות, מי יצא מהמקלט ויגלה שאין לו בית או מקום עבודה. וגם כוחות הביטחון היו אובדי עצות: ה-V1 היו כה קטנים עד שלא הפעילו את מרעומי הקירבה של פגזים שנורו אליהם מהקרקע, ואלה התפוצצו בתזמון שגוי ולא פגעו.

הריסות מבנה שחטף פגיעה ישירה של V1 צילום: IWM

יירוט V1 (אילוסטרציה) צילום: ww2today

טייסים אמיצים ומוכשרים ביותר מצאו שיטה טובה יותר לחסל V1, שנשמעת מטורפת; קונג פו. במקום לירות, הגיעו אל המטרה בשיא המהירות, וטסו לצידה. ואז החלו להתקרב עוד ועוד.

ספיטפייר נצמד לטיל V1; שימו לב להפרשי הגודל בין שני הכלים צילום: שאטרסטוק

הם נעו בעדינות, עד שהכנף שלהם היתה ממש מתחת לכנף הטיל - ואז, היטו את הסטיק והספיט דחף את כנף ה-V1 מעלה, מה שגרם לה להיכנס לסחרור ולהתרסק. איך אומרים, מכה קטנה בכנף. התזמון צריך להיות מושלם, והמגע מספיק עדין כדי שלא להזיק למיירט. 

מכה קטנה בכנף צילום: forces

למרות מאמצי הטייסים בשמי אנגליה, בעלות הברית הבינו שבעיית ה-V1 לא תיפתר באוויר. היה על הכוחות למצוא את בסיסי השיגור של הטילים האלה ולמחוק אותם. וזה הצריך מאמץ מודיעיני עצום; עד שנאסף מידע מדויק על מיקום מערך שיגור, כבר הספיק לתקוף את לונדון וסביבותיה עשרות פעמים. וגם אם אותר והושמד, לא קשה להרים עמדת שיגור חדשה עם מסילת ירי, וה-V1 הרי גדשו את המחסנים. כמו כן, הגרמנים הפעילו גרסאות של ה-V1 ששוגרו מהאוויר, ממפציצי היינקל 111 מעל לתעלת למאנש, כך שהיו מסוגלים להכות בערי אנגליה באופן שאינו תלוי במערכי שיגור נייחים.

טיל V1 פוגע בלונדון צילום: IWM

לשם כך החל מבצע "רובה קשת" שבמסגרתו פשטו מאות מטוסי קרב על תשתיות שיגור בצרפת, ותשתיות ייצור טילים בכל אירופה. בין היתר, נתקפו מפעלים שייצרו חומרי גלם עבורם, אך גם עבור מערכות נשק אחרות; בפועל, הפעלת ה-V1 גררה יותר נזקים אסטרטגיים למכונת המלחמה הנאצית מאשר לבעלות הברית.

את רוב העבודה עשו הבריטים: האמריקאים סירבו להעביר לזירה כוח מטוסי קורסייר של חיל הנחתים, על אף שאומן במיוחד בהשמדת תשתיות שיגור באמצעות רקטות כבדות. זאת, בשל מלחמות אגו ומתחים בין גנרלים משני עברי האטלנטי.

מטוסי הוקר טייפון, אשר שימשו בין השאר לציד מערכי רקטות צילום: RAF

טיל V1 מתחת לכנפו של מפציץ היינקל 111; גם השיגורים באוויר יורטו צילום: USAF

V1 על הקרקע צילום: Bundesarchiv CC BY-SA 3.0 de

אזרח אמריקאי. JB2 צילום: USN

טיל V1 שנמצא באתר שיגור שנפגע צילום: שאטרסטוק

אבל יש גם צד חיובי להמצאת טיל השיוט. מה שקדם לו היה שליחת אלפי מפציצים שמטילים פצצות מעל למטרה, פצצות שלא מסוגלות להבדיל בין בית מלאכה ובית יתומים. היה צריך המוני מפציצים משום שמערכי ההגנה של האויב יקטלו רבים מהם בטרם יגיעו לנקודת ההטלה, ובגלל דיוק ההפצצה המוגבל.

המעבר לטילי שיוט וחימוש ארוך טווח איפשר צמצום משמעותי בגודלם של חילות האוויר ובעלויות האחזקה שלהם, והתפתחות הטכנולוגיה הביאה למצב בו אפשר לתקוף מטרה באופן כירורגי ממאות ק"מ גם בלי להזיק לסביבותיה ולסכן חיי אדם משני הצדדים. טיסה נעימה!