"עבורנו כל דבר רע הוא שואה בקטנה"

משפחה שיושבת לשולחן הסדר, מניין שמתקיים באוויר הפתוח, אם ובתה נושאות טלאי צהוב על החולצה ורב שמלמד תלמידים בחדר: אלו רק חלק מהדימויים בתערוכה החדשה "Lost Time" ("זמן אבוד") של האמנית זויה צ'רקסקי. בתזמון מושלם בחודש שבו חלים גם פסח, גם יום השואה וגם יום העצמאות הן מוצגות בתערוכה וירטואלית באתר של גלריה Fort Gansevoort הניו־יורקית (www.fortgansevoort.com).

בחשבון האינסטגרם של צ'רקסקי אפשר למצוא גם עבודות נוספות וחדשות יותר שממשיכות את הסדרה, כמו דיוקן של ההורים של הסבים שלה, שנרצחו בבאבי יאר שבאוקראינה במלחמת העולם השנייה - שאותו ציירה על סמך תמונות ישנות שלהם. הציורים של צ'רקסקי בסדרה מתארים כולם סצנות יומיומיות מחיי הקהילה היהודית באירופה שלפני המלחמה. בחלקם היא הוסיפה כיתובים ביידיש, כמו למשל "אויפן פּריפּעטשיק", שיר ילדים יידי מוכר על הלימודים בחדר בימים ההם.

זויה צ'רקסקי: "הציורים האלה נעשו בלי הרבה מחשבה, סוג של זרם תודעתי שמונע מהפחד שאולי כל זה יהיה עוד יותר גדול ונורא ממה שאנחנו מתארים לעצמנו" צילום: תומי הרפז

"התרבות היידית של אירופה היא בעצם תרבות שנעלמה עם המלחמה", היא מסבירה, "וזה הזכיר לי את המצב הנוכחי, את זה שכולם מדברים על זה שהעולם כבר לא יהיה אותו הדבר. חוסר היכולת לעשות תחזיות משאיר מקום להרבה דמיון, שהרבה פעמים הוא דמיון קטסטרופלי".

זוהי התערוכה השנייה של צ'רקסקי (43), אולי אחת האמניות הישראליות הכי מצליחות כרגע, בגלריה האמריקאית. הקודמת, בשנה שעברה, היתה כמובן פיזית ונקראה "ילדות סובייטית". בתערוכה ההיא עסקה צ'רקסקי, כמו בתערוכת היחיד הגדולה שלה שהוצגה מעט קודם לכן במוזיאון ישראל, בזיכרונות מהילדות שלה בברית המועצות לשעבר, והציורים בתערוכה החדשה עוסקים בתקופה אחרת, כזו שצ'רקסקי עצמה לא חיה בה בעצמה אלא מכירה רק מסיפורים: התקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה אצל היהודים במזרח אירופה. "מה שהוביל אותי לתקופה הזאת היה תת־מודע נטו", היא מספרת. "הטריגר לכל הסדרה היה כתבה שקראתי על חופה ‘שחורה' שערכו בבני ברק באמצע מרץ - זו חופה שמתקיימת בבית קברות כסגולה למניעה של אסון גדול, או כשמחתנים יתומים או עניים, תחת חופה שהיא שחורה במקום לבנה. הצילומים משם נראו לי ממש גותיים, אז התחלתי לצייר בעצמי כמה חופות שחורות כאלה. אני לא אדם דתי אבל מבחינה היסטורית ותרבותית, דברים שקשורים בדת היהודית וביהדות תמיד עניינו אותי. ב־2002 היתה לי תערוכה שעסקה ביודאיקה, ומאז לא חזרתי אף פעם לנושא בצורה מסיבית בעבודות שלי, אבל זה תמיד קיים. "התקופה הזאת שבה אנחנו סגורים בבתים, לקחה אותי בתת־מודע לאסון הכי גדול שקיים בתת־מודע של כולנו, השואה כמובן. אני חושבת שיש משהו בדרך שבה המוח היהודי או הישראלי עובד, שכל דבר רע שקורה לנו - הוא תמיד שואה בקטנה. היא תמיד תהיה הפחד האמיתי, שמשהו כזה יקרה וזו רק ההתחלה שלו. יש כמובן אלף אלפי הבדלות מהמצב הנוכחי, אבל אני חושבת שהפחד הזה מניע הרבה דברים בישראל".

ציורים מתוך התערוכה החדשה ציור: זויה צ'רקסקי

זה מה שהוביל את צ'רקסקי ליצירת סדרה של 19 ציורים, שאותם ציירה על נייר בפורמט קטן יחסית בביתה שברמת גן, כיוון שלסטודיו שלה בקריית המלאכה בתל אביב היא לא מגיעה בימים אלה. "עשיתי עבודה אחת כל יום בערך", היא מספרת, "והרעיון לתערוכה הווירטואלית היה של הגלריה בניו יורק. הם גם חיברו אותי לאוצרת, אליסון ג'ינגראס. כל יום הייתי שולחת לה ציור אחד, היא היתה מתעוררת בביתה בברוקלין ורואה אותו והיינו מתכתבות בווטסאפ. בגלל שהיא גרה שם, ורואה על בסיס יומיומי מראות כמו אוהלים של חולים ומתים שהוצבו ברחובות, היא גם הוסיפה פרשנויות נוספות לציורים, שמופיעות ליד כל ציור באתר הגלריה".

את הסדרה ציירה צ'רקסקי לפני שהחל הסגר ההדוק בבני ברק ובקהילות חרדיות אחרות. "זה היה עוד לפני, אבל זה כבר היה די ברור שזה מה שהולך לקרות שם. הציורים האלה נעשו בלי הרבה מחשבה, סוג של זרם תודעתי שמונע מהפחד שאולי כל זה יהיה עוד יותר גדול ונורא ממה שאנחנו מתארים לעצמנו".

לא חששת מעיסוק בדמות של יהודים חרדים בתקופה כזאת?

"העבודות לא באות ממקום של אנטישמיות מודרנית, אפילו להפך. היתה בדיחה שהסתובבה בפייסבוק הרוסי שצחקה על זה שמוזר שהפעם היהודים בכלל לא אשמים בכל המצב. אני לא חושבת שהתגובות הקשות כלפי החרדים הן כאלה שיסתיימו בזה שיעשו להם פוגרום. בארץ יש תמיד גל שנאה נגד מישהו, זה לאו דווקא משהו שחורג מהשגרה".

בימים אלה ממשיכה צ'רקסקי לעבוד מביתה. "אני בסגר איזה חודש, אבל התחושה היא כאילו אני ככה כל החיים", היא צוחקת. "אני מנסה לקחת הכל בפרופורציה ומה שעוזר לי הוא דווקא לקרוא סיפורים דיכאוניים על כאלה שהיו במצבים קשים יותר. נגיד במצור על לנינגרד. אני מניחה שזה משהו שגם יבוא לידי ביטוי בעבודות בהמשך, כמו שאולי רק עכשיו אני מעכלת את החוויה של התפרקות ברית המועצות וההגירה לישראל שקרו אצלי במקביל. זה אתוס שאני חוויתי באופן אישי, אבל הייתי צעירה ואולי אז זה פחות הכה בי".