האמן גרי גולדשטיין: "הרוחות בבית שלנו היו יותר נוכחות מהחיים"

במבט ראשון העבודות של גרי גולדשטיין נראות שמחות: צבעוניות, קומיקסיות, פופיות, מצוירות בטושים ועפרונות. אבל כשמתבוננים יותר לעומק, מגלים שהחזות שלהן מתעתעת. הפורטרטים מעט מפחידים, השחור והאדום החזקים כמו מטיילים אל תוך הנפש ויוצרים בה פצעים. וזה באמת מה שהביא את גולדשטיין ליצירת העבודות שמוצגות עכשיו בתערוכת היחיד שלו "השתאות" בגלריה שכטר בנווה שכטר.

גולדשטיין (69) נולד בנשוויל, טנסי, להורים ניצולי שואה ועלה לארץ ב־1977. מאז הוא אמן פעיל שהציג בין השאר במוזיאונים רבים בישראל ובעולם. את התערוכה הנוכחית הוא מציג אחרי שלוש שנים בהן לא הציג. "לפני שלוש שנים הוזמנתי לביקור בפולין שהיה מעניין ומרתק", הוא מספר. "אבל הוא גרם לי לסוג של משבר. חודשיים־שלושה לאחר מכן נסעתי שוב, הפעם עם אחי. ביקרנו בלודג', בבתים של הגטו שאמא שלי גדלה בתחומו, וכשחזרתי שוב שקעתי לדיכאון. זה הוביל אותי לשנות הרבה דברים בחיים שלי, שגם באו לידי ביטוי באופן אמנותי".

גרי גולדשטיין צילום: אוראל כהן

גולדשטיין התחיל לכתוב, ועיבוד המידע הזה חלחל גם לאמנות. בהתחלה חשבתי שאכתוב זיכרונות, שיעזרו גם לי וגם לצופה להבין את העבודות. אבל מהר מאוד נוכחתי להבין שהכתיבה שלי דומה לרישומים שלי אני עוסק הרבה בנושא של מצב תודעתי, והדימויים שיצאו בעצם הבהירו לי את התהליך של יצירת אסוציאציות. דוגמה לכך היא הדימוי של ליוויתנים, למשל, שחוזר בציורים: בקונטיקט, בה גדלתי, היה מרכז לציד ליוויתנים לאורך חוף הים. הדימוי הזה, של ציד לווייתן, היה מקושר אצלי לאבא שלי ולחוסר הישע שלו.

איור: גרי גולדשטיין

“בגיל 32 גיליתי שלאבא שלי היתה אשה וילדה שנרצחו במלחמה, וזה הוביל אותי לשנות את סגנון העבודה שלי. עד אז הייתי עובד על בדים גדולים, עם המון צבעים, היה לי סטודיו גדול. מאז התחלתי לעבוד על דפים של ספרים. הצטמצמתי, התנזרתי מבד ושמן ואקריליק, והתחלתי לעבוד בתור ספרי אמן. אחרי 12 שנה התחלתי לפרק את הספרים ולעבוד על הדפים עצמם”.

בדיוקנאות שלך יש ממד קצת מלחיץ. זה מכוון?

"רוב השנים לא הייתי מודע לזה, אבל היום אני מאמין שהדיוקנאות האלה הם אנשים שלא הכרתי בחיי, אבל היו מאוד נוכחים שם. משפחות ההורים שלי נרצחו בשואה, והבית שלנו היה מלא רוחות רפאים שהיו לעתים יותר נוכחות מהאנשים שחיו בו”.