בית הדין לענייני קורונה

נראה שדיני הסיכול במשפט הישראלי נותנים מענה מספק למשבר הקורונה - עד לפני שבועות אחדים למרביתנו היה נראה המשבר הזה מתאים יותר כתסריט לסרט מדע בדיוני, ולכן לא קשה לקבוע כי הנסיבות הקיימות מגיעות לכדי "כוח עליון". הקושי הקיים הוא מוסדי: בתי המשפט לא יוכלו להתמודד עם הצפת התביעות הצפויה

אלרן שפירא בר-אור 07:4717.04.20

לנוכח המשבר הכלכלי החריף שפוקד בעלי עסקים רבים בעקבות התפרצות נגיף הקורונה, כזה שמשפיע על יכולתם לעמוד בתשלום דמי שכירות ובהתחייבויות אחרות, גבר לאחרונה השיח המשפטי בנוגע לדינים העוסקים בסיכול וב"כוח עליון".

קראו עוד בכלכליסט:

בית קפה סגור בת"א. כח עליון צילום: יריב כץ

בהקשר זה מעניין להיזכר דווקא במקרה נושן שנדון בערכאות המשפטיות בימיה הראשונים של המדינה, ונסב על מאורעות מלחמת העצמאות. באותו עניין דובר בחנות במרכז המסחרי בירושלים שהושכרה לצורכי נגריה זמן קצר לפני פרוץ המלחמה. עם תחילת המהומות בירושלים נמנעה הגישה לחנות, והשוכר סירב לשלם את דמי השכירות עבור אותם חודשים שבהם לא יכול היה לגשת לעסק. בראשית 1948 הגיש המשכיר תביעה, ולאחר דיון הוכחות קצר ניתן בחודש מאי 1948 פסק הדין בבית משפט השלום, ובו חויב השוכר לשלם רק אותו חלק של דמי השכירות עד לפרוץ המהומות. התיק התגלגל לבית המשפט המחוזי ואף לבית המשפט העליון. בשנת 1950 הגיעה הפרשה לסיומה בפסק דינו של נשיא בית המשפט העליון הראשון, השופט זמורה, שאימץ את התוצאה אליה הגיע שופט השלום וקבע כי המצב במרכז המסחרי בירושלים באותה עת, המצוי בידיעה השיפוטית וככזה אין צורך להוכיחו במשפט, מנע את אפשרות ההנאה מהמושכר ומצדיק את פטור מתשלום דמי השכירות.

פסק הדין בעניין זה ניתן על פי דיני המג'לה, שהם החקיקה העות'מאנית האזרחית שעוד היתה בתוקף באותה עת. כבר במג'לה נכללה התייחסות למצב דברים שבו אירוע בלתי צפוי יסכל את מטרת השכירות ונקבע כי אם "פסקה הנאת המושכר לחלוטין, אין חייבים בשכר". כדי להבהיר את תכלית ההוראה נכללה במג'לה הדוגמה הבאה: אם נפסקה זרימת המים שהפעילה טחנת קמח (וזה האירוע הבלתי צפוי) - אין שוכר טחנת הקמח נדרש לשלם את דמי השכירות מהמועד שפסקו המים. אך אם מצא לה השוכר שימוש אחר, חייב הוא בתשלום דמי שכירות חלקיים בהתאם להנאה שהפיק. בנוסף קבעה החקיקה העות'מנית כי שוכר שהנאתו בטלה לחלוטין זכאי לבטל את השכירות.

דיני המג'לה בעניין זה אמנם בוטלו, אך תחתם חוקקה הכנסת את חוק השכירות והשאילה, שקבע הסדר דומה. בסעיף 15 לחוק השכירות נקבע כי אם נמנעה מטרת השכירות מחמת נסיבות בלתי צפויות, יהיה השוכר זכאי לפטור מדמי השכירות ביחס לאותה התקופה שבה נמנע השימוש במושכר.

דינים אלה הם מקרה פרטי של דוקטרינת הסיכול הכללית. דוקטרינה זו, המעוגנת בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), קובעת כי בנסיבות שבהן הופר חוזה בשל נסיבות בלתי צפויות שהפכו את קיומו לבלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא יחויב המפר לפצות את הנפגע וזה האחרון לא יוכל לדרוש את אכיפת החוזה. דין הסיכול נחשבה במשך שנים רבות לאות מתה בספר החוקים הישראלי. עילה זו לא היתה חביבה על שופטי ישראל עד כדי כך שבמספר מקרים נקבע שאף מלחמה היא סיכון צפוי במחוזותינו ואינה מגיעה כדי סיכול כמשמעותו בחוק. זאת, למרות שמקרי הסיכול הראשונים שהוכרו בבית המשפט העליון הישראלי היו, כאמור, סביב מאורעות מלחמת העצמאות.

בעקבות משבר הקורונה ושיתוק הפעילות הכלכלית הופחה בדוקטרינת הסיכול רוח חיים, זאת ביחס לחוזים בכלל ולחוזי שכירות בפרט. לאחרונה אף התבשרנו כי החשש שבתי המשפט יוצפו בתיקים בעניין הפרת חוזים בעקבות המשבר הביא את משרד המשפטים להקים ועדה שתדון בקביעת מדיניות אחידה בעניין, וכי לשכת עורכי הדין כבר הגישה עמדה מפורטת שבה נכללו הצעות ביחס לפרשנות הדין המהותי.

מבלי להתייחס לעמדת הלשכה לגופה, נראה שדיני הסיכול נותנים מענה מספק למשבר הנוכחי. הקושי איננו מצוי בדין המהותי או בפרשנותו, כי אם בקושי המוסדי של בתי המשפט בעידן הנוכחי להתמודד עם ההצפה הצפויה של תביעות הקורונה.

התקופה האחרונה אכן משקפת נסיבות חריגות, אך דווקא מידת חריגותן מלמדת שאין קושי בדין הקיים. הקושי המרכזי בדיני הסיכול הוא לקבוע אם הנסיבות מגיעות כדי "כוח עליון", כזה שלא ניתן היה לצפותו באופן סביר בעת שכרתו הצדדים את החוזה. כאמור, במקרים אחדים פסקו בתי משפט כי מלחמה אינה בלתי-צפויה במחוזותינו. על פסיקה זו נמתחה ביקורת נוקבת מצד מלומדי משפט ואף בפסיקה אנו עדים לשינוי ובמקרה אחד נקבע, על אף ההלכות הקודמות, שמבצע "צוק איתן" יכול להיחשב בלתי צפוי לצורך עילה זו. לפחות ביחס לעסקים שפעילותם שותקה עקב המשבר, לא מתעוררים ספקות ממשיים, שכן עד לפני שבועות אחדים למרביתנו היה נראה משבר הקורונה מתאים יותר כתסריט לסרט מדע בידיוני מאשר למציאות.

מדוע, אם כן, אנו נדרשים להקמת הועדה במשרד המשפטים? אפשר שחוסר הוודאות המאפיין את פסיקות בתי המשפט בעשורים האחרונים תרמו לכך שבציבור בכלל, ובקרב ציבור המשפטנים בפרט, אין ביטחון מספיק שהמשבר החמור המתחולל בעולם כולו יוכר ככזה המצדיק פטור מחמת סיכול. בעבר כאשר היה לקוח מגיע לעורך דין יכול היה עורך הדין לנתח את הדין לאור נסיבות המקרה ולתת ללקוח תשובה מספקת על סיכוייו בהליך המשפטי. כיום כמעט כל שיחה עם עורך דין מתחילה ומסתיימת בהסתייגות לפיה "לבית משפט אתה יודע רק איך אתה נכנס". סיבה נוספת יכולה להיות התמשכות ההליכים. כפי שראינו, אותו מקרה שנדון בקום המדינה החל בשנת 1948 והסתיים בהלכה מחייבת של בית המשפט העליון בשנת 1950. אצלנו כיום סיומו של המשפט בערכאה הראשונה בתוך שנתיים הוא בגדר נס משפטי.

אם הוועדה שהוקמה במשרד המשפטים תבחר להתמקד בשינוי הדין המהותי, ניתן להניח כי שהדין החדש ישמש סיבה לקיומם של משפטים ארוכים וכתיבתם של פסקי דין רבים לא פחות מהדין הקיים, שכאמור, אינו מעורר קושי ממשי. בכך לא נשיג דבר. נדמה שלעומס ולסחבת בבתי המשפט יש להציע פתרונות אחרים במישור המוסדי. לכן, טוב תעשה הועדה אם תשקול הקמת אינסטנציה מיוחדת לדיון בסכסוכים שיתעוררו בעקבות המשבר. אינסטנציה כזו תבטיח החלת דין אחיד למדי ותיתן מענה אפקטיבי לחשש מפני הצפת בתי המשפט העמוסים גם כך.

הכותב הוא עו"ד שותף במשרד שפירא בר-אור, מצקין עורכי דין.