דחיית הלוואות וגלגולן משמעותה בחירת ההווה - ויצירת עתיד קודר

האם משקי הבית יכולים לחשב מסלול מחדש בכל הנוגע לשגרת ההוצאות שלהם? הבוקר פרסם כלכליסט נתונים על היקפי האשראי שנדחו על ידי משקי הבית והעסקים הקטנים: 86 אלף הלוואות צרכניות נדחו לתקופה של בין 3-4 חודשים, ועוד 100 אלף משכנתאות. 60 אלף עסקים קטנים דחו הלוואות שנטלו. במקביל הולכות ונערמות הבקשות להלוואות מקרן האשראי לעסקים קטנים שמגיעות כבר לעשרות אלפי פניות.

משקי הבית והעסקים הקטנים, שהתבססו מלכתחילה על אשראי מסוגים שונים, מנסים לגלגל אותם הלאה, לעתיד, בתקווה לחזור לשגרה שבה ההלוואות מוחזרות על בסיס ההכנסות השוטפות. ההנחה המובנית היא לחזור למוד של התגלגלות מחודש לחודש. בדיוק כמו שמשקי בית רבים מגלגלים את המינוס שלהם מחודש לחודש, הם מתחזקים את איכות החיים שלהם מכסף לא שלהם בהנחה שלעולם חוסן.

תל אביב סגורה. דוחים תשלומים בגלל המצב - על חשבון העתיד צילום: יריב כץ

המערכת הבנקאית היא חלק משמעותי בהצלת משקי הבית והעסקים, על ידיהזרמת החמצן לו הם זקוקים, אך האם לא בשלה השעה לבצע שינוי תפיסתי ולהתאים את אורחות החיים להכנסה? ניקח לדוגמא את דחיית המשכנתא שלא פחות מ-100 אלף משקי בית, 1 מכל 9 שנטלו משכנתא, ביצעו לתקופה של 3 חודשים. מה הם בעצם עשו? הם לקחו סכום חודשי של בין 4,000 ל-10 אלף שקל כפול 3, קרי בין 12 ל-30 אלף שקל שהיו אמורים לשלם - והשאירו אותו בעובר ושב שלהם. זו למעשה הלוואה שהם נטלו מהבנק בתנאי משכנתא, ואשר את החזריה הם פורסים כעת ליתרת תקופת המשכנתא - קרי עשרות שנים.

סביר להניח שהסיבה שמשקי הבית עשו זאת היא ראשית, כי אין להם חסכונות נזילים מספיקים למקרה שמי מבני המשפחה יפוטר או שההכנסות מהעבודה כעצמאי ישחקו, ושנית, למתוחכמים יותר שבהם, נכון היה ליטול הלוואה זולה כדי לסגור מינוס גבוה ויקר. לכל משק בית אחר אין באמת סיבה ליטול עוד הלוואה נושאת ריבית שתייקר את התשלומים החודשיים לתקופה של עשורים קדימה ותקטין את היכולת שלהם לחסוך. אם לא די בכך, נתונים ראשונים שמגיעים מקרנות ההשתלמות מעידים על עלייה של עשרות אחוזים במשיכת קרנות השתלמות נזילות. הציבור נוטל בהווה את החסכונות שאמורים לשרת אותו בעתיד.

אם משלבים את הנתונים שנחשפו על דחיית החזרי הלוואות עם הסקר שפרסם לאחרונה כלכליסט על כך ש-2 מכל 3 ישראלים יתקשו לעמוד בהוצאה חד פעמית של 8,000 שקלים, מתחיל להצטייר דפוס של היעדר חשיבה קדימה. החיים בהווה באים על חשבון השיקולים של איכות החיים בעתיד.

העדפת ההווה על חשבון העתיד עלולה לייצר מחיר כבד, הן בנקודות קיצון כמו המשבר הנוכחי שעלול לטלטל משקי בית שלא יצליחו לגלגל את החובות שלהם ולקבל הלוואות חדשות, אך בעיקר עבור החיסכון הנדרש לטווח הארוך - לתקופת הפרישה ההולכת ומתארכת על רקע העלייה בתוחלת החיים.

שמירה על אורח חיים שווה ערך במקרה הטוב, או מעל ההכנסה השוטפת במקרה של הלוואות, בשילוב עם משיכת כספי חיסכון כמו קרנות השתלמות או כספי פיצויים, מכווצים את החיסכון שאמור לשרת את החוסכים בגיל פרישה. כבר היום מדברים על שיעור תחלופה (יחס בין המשכורת האחרונה לקצבת הפנסיה) של 40% מהשכר האחרון, וזאת אחרי שלוקחים בחשבון קצבת ביטוח לאומי.

הבחירה בהווה על חשבון העתיד, תוך גלגול החובות מבלי לוותר על רמת החיים, מייצרת בוודאות פנסיונרים עניים שבלית ברירה יתדפקו ביום מן הימים לפתחה של הממשלה שתושיע אותם.

אם יש בשורה במשבר הכבד שפוקד את הכלכלות היא בהבנת סיכוני המינוף והפנמת חשיבות החיסכון, גם על חשבון רמת חיים נמוכה יותר בהווה.

האם הישראלים ישתנו? לא בטוח. אבל מצופה ממקבלי ההחלטות, הרגולטור של רשות שוק ההון שאחראי על תחום החיסכון ארוך הטווח, הביטוח הלאומי שקורס תחת הנטל ומשרד האוצר שלפתחו יגיעו ביום מן הימים זעקות השבר של הפנסיונרים העניים, לבצע חשיבה עמוקה על לקחים - ובהם הפעלת מאמצים כבדים יותר לעידוד חיסכון, הגבלת יכולת מינוף (למרות הפגיעה של האטה בצמיחה) וחינוך פיננסי עמוק לציבור.