נגיף הקורונה: עכשיו המדינה דואגת רק לחיים עצמם
משבר הקורונה ממחיש בצורה מצוינת את השינוי שהתחולל באופן שבו המדינה תופסת את ייעודה: כזו שלא דואגת עוד לאיכות החיים של אזרחיה ומעניקה לציבור שירותים נחותים, ובמקום זאת מתמקדת רק בדאגה לקיום החיים עצמם
משבר הקורונה הנוכחי והאופן שבו מתמודדות איתו מדינות העולם, מחדד את הבעייתיות בתפיסה הדיכוטומית של עולם גלובאלי ושטוח מחד או חזרה למודל מדינת הלאום מאידך. את מה שקורה לנגד עינינו, ניתן לנתח דרך השינוי שהתחולל באופן שבו המדינה כיום תופסת את ייעודה. מדינה שלא דואגת עוד לאיכות החיים של אזרחיה, אלא אך ורק לקיום החיים עצמם.
- נתניהו: "תיאסר התקהלות של מעל שני אנשים שאינם מאותה משפחה"
- "מחריבים את הכלכלה כדי למנוע מוות של כמה מאות"
- אחד מכל 5 עובדים מובטל, אבל בממשלה יש משרות לכולם
רה"מ בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים במהלך משבר הקורונה
על פי ספרו של אולריך בק חברת הסיכון שיצא ב-1986 והפך לקלאסיקה בתחום חקר החברה, מדינת הלאום שדרכה אנו רגילים להתבונן על המציאות היא אנכרוניסטית ולא רלוונטית. לתפיסת בק, אנו חיים בעולם שמחולק למדינות ורגילים לחשוב דרך המבט הלאומי. אך למעשה זו קטגוריה שאיננה תורמת עוד להבנת העולם.
כדי להיטיב להבין את העולם שבו אנו חיים היום, הוא טוען, יש לאמץ נקודת מבט שחורגת מעבר לגבולות המדינה. תוך הבנה שאי הוודאות היא הגורם המכונן היום את החברה. אי ודאות שאיננה נעצרת או תלויה בגבולות המדינה.
חברת הסיכון, על פי תאוריה זו, מעצבת את תמונת העבודה, החברה והפוליטיקה בעידן שלנו. כלומר, השליטה של המדינה הולכת ופוחתת על תנועתם של אנשים, סחורות, מידע, ידע, אקלים, נגיפים ואירועי טרור. העובדה שהמדינה איננה יכולה לתת עוד מענה לאזרחיה אל מול שלל סיכונים אלו, הופכים אותה לפחות ופחות רלוונטית כנקודת התייחסות ומאיימים על מעמדה.
העמדה של בק כנגד התמקדות המחקר במדינה ועיסוקה האובססיבי בלאומיות התבססה על כך שלדידו התשובה לא נמצאת שם. חברת הסיכון בעידן הגלובלי הפכה את האדם לאינדיבידואל המופקר לחסדי השוק והפוליטיקה הגלובלית. המדינה, כך טען, איבדה מכוחה והפקירה את אזרחיה לחסדי השוק.
חוסר יכולתה של המדינה לתת מענה לאי הוודאות של הפרט, הופכת אותה למדינה המפקירה את אזרחיה, בתחומים רבים, לחסדי השוק והכלכלה. אך במקביל, אל מול אובדן השליטה של המדינה והחלשת מנגנוני הרווחה, המדינה החלה לברוא את עצמה מחדש ולהתמקד בתחומים מסויימים על מנת לשמר את כוחה ואת הרלוונטיות שלה.
הכוונה היא שהמדינה אמנם צמצמה את תפקידיה המסורתיים והפכה לפחות ופחות רלוונטית בתחומים מסוימים. אך במקביל היא העצימה את כוחה במקומות אחרים. בעיקר בכל הנוגע לביטחון לאומי ובטיפוחה של סולידריות לאומית סימבולית.
המדינה מן הבחינה הזו אימצה את המודל הניאו-ליברלי והפנימה את העיקרון שאינה יכולה עוד להגן עוד על מדינת הרווחה ועל אזרחיה. מתוך הגיון זה היא מעניקה לציבור שירותים נחותים ומוגבלים בכל הקשור לחיי היומיום. אך בה בעת מבטיחה לו הגנה מקסימלית אל מול סיכוני ביטחון, תוך צמצום זכויות אדם בסיסיות וחדירה מתמדת לפרטיותו. מודל זה יוצר מדינה שמצד אחד נחלשה עד מאוד והפקירה את אזרחיה ומצד שני מדינה רבת עוצמה בכל הקשור לפיקוח ומעקב. כלומר, המדינה לא אחראית על רמת החיים, אלא רק על החיים עצמם.
אל מול מגפת הקורונה העולמית אנו רואים כיצד מגמה זו באה לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר. כוחה של המדינה והיותה הגורם היחיד שיכול להתגייס ולתת מענה לצורך לעצור את התפשטותו של הווירוס, היא ברורה. שום גורם בינלאומי אחר איננו יכול להציע מענה ופתרון לאזרחים מלבד מדינת הלאום. כתוצאה מכך כל מדינת הלאום מסתגרת בתוך עצמה וסוגרת את גבולותיה ומבודדת את אזרחיה - כל זר נחשב איום.
בנסיבות אלו של מלחמה בנגיף כל משאביה של המדינה מגויסים לטובת השמירה על חיי אדם. בתנאים אלו, גם יכולה המדינה, כמעט ללא התנגדות, להעצים ולחזק את יכולות הפיקוח והמעקב שלה אחר אזרחים. כך אנו מקבלים מודל מדינתי חדש, כמעט הובסייני. מדינה שהחוזה שלה עם האזרחים דורש ויתור משמעותי על זכויות וחירות תמורת ביטחון וביטחון בלבד.
ד"ר מוטי גיגי הוא ראש בית הספר לתקשורת במכללה האקדמית ספיר; ד״ר מולי בנטמן הוא מרצה במחלקה לתקשורת ובמחלקה למנהל ומדיניות ציבורית במכללה
