המעצבת דורין פרנקפורט: “אם הייתי תלויה בבדים מסין, הייתי משותקת"

"אם חס וחלילה הייתי מביאה בדים מסין, הייתי משותקת. עד שהייתי מייצרת מהם פריטים, כבר היה נגמר החורף. אני מביאה בדים מספרד, איטליה, טורקיה, הולנד, קוריאה. סין בנויה על חברות ענק, ומעצבי האופנה הקטנים עברו לפורטוגל וטורקיה", מספרת מעצבת האופנה דורין פרנקפורט בראיון ל"כלכליסט".

מגפת הקורונה פוגעת בתעשיית הטקסטיל, ונראה כי היא תורגש דווקא בחברות האופנה הגדולות. הקורונה חשפה את היצרניות הגדולות למחסור במלאי שצפוי לבוא לידי ביטוי בפריטי קולקציית החורף הבא, אם המגפה בסין לא תמוגר. דווקא מעצבי האופנה הקטנים שחלקם מייצר בישראל וחלקם באירופה, פחות חשופים לנגיף. אבל את פרנקפורט, אחת ממעצבות האופנה הוותיקות והמוכרות בישראל, זה לא מנחם במיוחד, ויש לה ביקורת נוקבת על המדינה הקטנה שלא השכילה לשמר את התעשייה הגדולה.

דורין פרנקפורט: "אי אפשר לייצר חוויית קנייה אמיתית באונליין. אולי בתעשיית הביוטי כן, אבל בגד צריך למדוד. בלי תחושה של מוצר" צילום: מיקי קרצמן

"פעם היתה פה תעשיית בדים, אבל כיום כבר אין. את הדברים שאני עושה עם מפעלים קטנים באיטליה הייתי עושה בעבר עם מפעלים קטנים בישראל. זו פשוט בושה וחרפה שאין כאלה מפעלים יותר. זה לא שאיטליה או הולנד יותר זולות מישראל, אבל הן פשוט ידעו לשמר תעשייה במדינה שלהן. מה אנחנו עושים בישראל? במו ידינו מחריבים, בלי חשיבה לטווח ארוך".

“אנשים שבויים בשופוני”

פרנקפורט מתחזקת עם השותפה שלה ב־36 השנים האחרונות, מרגיט סגל, מפעל שהיה בתחילת הדרך ברמת גן ובסוף שנות התשעים עבר לרחוב שוקן בדרום תל אביב. "ההצלחה שלנו החלה הפוך ‑ הקמנו מפעל קטן, לקחנו הלוואות וייצרנו בגדי מעצבת בסדרות בודדות. רק דבר אחד לא היה לנו מספיק — לקוחות. אז נסענו לאנגליה, פתחנו חנות בקובנט גרדן ובמשך 11 שנים הייתי על קו תל אביב־לונדון. אחר כך התחלנו למכור בארה"ב ובנורבגיה ובשנות התשעים התפרסמנו גם בישראל".

"בשנות השמונים ותחילת התשעים נאבקתי שיכתבו על הפעילות שלי בישראל, אבל סיקרו רק את זה שהופענו ב”ווג” או ב”מארי קלייר”. זה נחמד אבל מה שעשינו כאן היה הרבה יותר חשוב. בעיניי, היומיום הרבה יותר חשוב מאשר אם קנתה אותי מישל פייפר. והיא קנתה. אבל בלי הלקוחות הרגילים שקנו את הבגדים שלי לא היה לי קיום. אנשים פה עדיין שבויים בשופוני, ואם סלב כזה או אחר לבש את הבגדים שלי. קשה לי להתחבר לזה".

"בשום אופן לא אעביר לה את המפעל והיא גם לא תרצה. אני לא מאמינה בשושלות במקום כמו שלנו, ביייחוד כי אין פה עתודה של עבודת כפיים. להגיד שאני רוצה שלבת שלי יהיה מפעל בארץ? הכי לא. המחויבות הזו היא מטורללת".

"ברור שההחלטה לייצר בתל אביב היא לא דבר כלכלי. הציעו לנו אינספור פעמים לעבור לאזורי פיתוח מתוגמלים, אבל יש לי עובדים משנת 1984 שהתחילו איתי את העסק. אז אני אגיד להם ‘אתם לא כלכליים’ ואעבור לאזור פיתוח? אני לא מייצרת בגדים בשום מקום מלבד ישראל. הדבר היחיד שנאלצנו להוציא החוצה זה סריגים. זה יפה שיש פרסומות ‘תקנו כחול־לבן’, אבל איך תהיה פה תעשייה מקומית אם הממשלה מערימה קשיים על יצרנים?".

סביבה וקיימות לפני הכל

לפרנקפורט יש אג'נדה ברורה בנוגע לנושאים חברתיים ובראשם קיימות ומודעות סביבתית. לאחרונה יזמה שיתוף פעולה עם ארגון אדם טבע ודין, שמוביל שינוי בסדר היום הסביבתי והחברתי בישראל. פרנקפורט עיצבה קפסולת טי־שירטס באיורים של מעצב האופנה הצעיר דניאל קוצ'וק, שיוצרו במיוחד עבור חגיגות 30 שנה לארגון ונמכרות ב־130 שקל לחולצה. חלק מההכנסות יועברו כתרומה לארגון.

"אני חושבת על הסביבה מהיום הראשון שהקמתי את העסק", אומרת פרנקפורט. "אני הייתי זו עם ארון המיחזור, שלא שולחת את הילדות עם פלסטיק לבית הספר. בתחילת שנות התשעים זה היה מביך, היום זה אמור להיות בנוהל”.

היא מאמינה שהאג’נדה הזאת צריכה להתבטא גם ברמת החקיקה וגם ברמת הפרט. “הגיע הרגע שגם המנהיגים שלנו יבינו שזה חשוב. אני מאמינה שאם כל אחד יפעל בקטן, זה הרבה יותר חשוב מפעילויות משולמות של חברות גדולות. אם נרכוש מגוף מקומי ומעצב מקומי, זה יתרום פרנסה לעשרות בתי אב בישראל, ימנע שינוע שמזהם את האוויר ובסוף גם המוצר יהיה יותר איכותי".

תרומתה של פרנקפורט לשמירה על הסביבה ולשמירה על הוצאות העסק שלה מתבטאת במיחזור ובמלאי מצומצם. "אנחנו כותבות על נייר משני הצדדים. אין אצלנו שאריות בדים וקרטונים. הכל נעשה על מחשב. הנייר היחיד שתראי אצלנו זה נייר הגזירה לדגמים. אנחנו לא מחזיקות מלאי אלא מניידות מלאי מחנות לחנות. זה הקסם של ייצור מקומי".

הרשת של פרנקפורט מפעילה 15 סניפים שמרביתם בקניונים. עם זאת, במהלך השנים היא סגרה חנויות בקניוני עזריאלי בתל אביב, מודיעין, הוד השרון ובאר שבע וגם בקניון הזהב בראשון לציון.

בניגוד למעצבי אופנה שפשטו רגל אחרי שנכנסו לקניונים, את דווקא שורדת שם. מה המתכון לכך?

"אנחנו מתנהגות בכבוד למשכירים ולא נילחם על מקום שאנחנו לא מקבלות בו יחס הוגן. זה לא תמיד קשור לכסף. אני לא מתמודדת טוב עם חוסר יחס, ואז אני בוחרת לצאת גם אם החנות מרוויחה. כשאני מרגישה שמתעמרים בי, אני מעדיפה ללכת במקום להתחיל מלחמה".

שמלה בעיצוב דורין פרנקפורט. “אין לנו מלאי ואין מחסן. זה הקסם של ייצור מקומי" צילום: Valdman אבי ולדמן

קבוצות הקניונים קשוחות יותר?

"אני לא מתייחסת לקניונים כקבוצות, אלא על כל קניון כפרט. עובדה שאני נהנית בעזריאלי בגבעתיים ובאיילון, אבל יצאתי מקניונים אחרים של הקבוצה. גם יצאתי לפני הרבה שנים מהקריון של מליסרון ואני עדיין בגרנד קניון שלהם בחיפה כי הוא יותר מעניין.

מה מצב החנויות ברחובות?

"אנחנו לא יכולים לשכנע אנשים ללכת ברחוב. במדינה שאין בה חניה, הקניונים הם עדיין העתיד”.

את מאמינה שהחנויות הפיזיות ישרדו את מהפכת האונליין?

"באופנה בפירוש כן. אולי לא בביוטי, אבל באופנה אי אפשר לייצר חוויית קנייה אמיתית באינטרנט. אפשר למכור רק מוצר שהלקוח כבר מכיר. למה עדיקה, שהחל כמיזם אונליין פתח חנויות פיזיות? כי זה העתיד. בגד צריך למדוד. אם אנשים לא יכולים להרגיש מוצר, אין באזז.

את מצליחה למשוך גם קונים צעירים שרבים מהם כבר קונים רק באונליין?

"הצעירים קונים גם באונליין, אבל יש לי לקוחות חזקים בני 25–34. הם לא קונים בגד שלי במקום מכנסיים בזארה, אלא קונים אצלנו בגד לאירועים ושמלות לקיץ".

כמה מהמכירות שלך הן מהאונליין?

"אני לא יודעת”.