לא הפוך על הפוך: על הסדרה "הדבר הגדול המיוחד"

קשה להתייחס ל”הדבר הגדול המיוחד” של שמואל חיימוביץ’ מבלי לדבר על "הפוך", הסדרה שלו מלפני יותר מ־20 שנה, שהיתה בזמנו סוג של אבן דרך טלוויזיונית. הסדרה ההיא משנות התשעים עסקה בחבורה של בני 20 ניהיליסטים שהתעניינו רק בעצמם, ועוררו אדישות במקרה הטוב וסלידה במקרה הרע. יותר משני עשורים אחר כך ושתיים מהשחקניות שפרצו שם - עינת ויצמן ואורנה פיטוסי - הן כוכבות הסדרה הזאת. הן אינן אותן דמויות שבגרו, אבל ברור שיש כאן התייחסות מטא־טלוויזיונית אליהן ואל העולם שאליו נבראו. אי אפשר לראות אותן ביחד על המסך בסדרה של חיימוביץ’ מבלי לחשוב על הדרך שהן עשו.

הסדרה, ששני פרקיה הראשונים שודרו השבוע בתאגיד השידור כאן 11 ויתר ששת הפרקים כבר נמצאים ביוטיוב, עוקבת אחרי שתי החברות הטובות יהודית ודניאלה בשנות ה־40 לחייהן. יהודית, המכונה יו”ד (ויצמן) היא רווקה, בעלת גלריה לאמנות, שניכר כי הסתדרה מבחינה כלכלית. אבל בביקור שלה אצל רופא מתעורר חשד לסרטן בצוואר הרחם. יהודית לא מאמינה בחוות דעת נוספת, היא מאמינה רק בדעה שלה. העניין עם יהודית הוא שדעותיה מושפעות מאוד מהזיותיה - הכוללות אנשים שפורצים בנאמברים מחזמריים ככה סתם באמצע היום, ופורצים אלימים שבהזיותיה חודרים לביתה. 

עינת ויצמן ואורנה פיטוסי ב"הדבר הגדול המיוחד". לא מתקדמות בדרך שניתבו להן צילום: דניאלה נוביץ

מי שמתייחסת בשיא הרצינות לכל הקפצה שלה — בין שזאת הזיה ובין שלא — היא דניאלה, המכונה אלי (פיטוסי), חברה טובה לעת צרה. דניאלה נושאת את עול העולם על כתפיה. היא מנסה לעזור לבעלה (גור בנטוביץ’), המובטל ושקוע בחובות של 200 אלף שקל. היא עובדת כנהגת מונית בלילות וביום היא מוצאת זמן לנהל רומן — לא כל כך מאהבת הגבר כמו מתוך שנאה לאשתו.

צריך להודות שהשפה של חיימוביץ’ הנעה בין הסוריאליסטי לריאליסטי, מהטראגי לקומי, מהפנטזיה למציאות — עובדת הרבה יותר טוב בסדרה הזאת מאשר ב”הפוך”. היא מנתצת את הבועה הבורגנית, משחררת ממנה את האוויר החם של הצרות שחוטפים באמצע החיים ומפתיעה. כך, למשל, בסצנה המעולה שבה אמה של יהודית מגיבה כמו לביאה מהסיוטים, ומנטרלת את הרופא שבתה בחרה בו, ודואגת שהיא תזכה בטיפול טוב יותר (את האם מגלמת גליה שי, שנפטרה והסדרה מוקדשת לה).

עוד מתחם שבו פועלת הסדרה הוא זה שנפרש בין הדימויים הטלוויזיוניים המקובלים לבין העולם. כשדניאלה והגבר שעמו היא מנהלת רומן מתחבאים בארון כלי הניקוי בבית החולים כדי לממש שם את אהבתם, ונועלים את הדלת בעזרת מטאטא הנדחף לידית - מהדברים שרואים בכמעט כל סדרת בית חולים - הדלת פתאום נפתחת והמנקה נכנסת באגביות. המתקן המקגייוורי המתוחכם כשל יחד עם התחבולה התסריטאית המשומשת וגם ההמשך שונה מהצפוי.

זה אולי הדבר הבולט ביותר בסדרה הזאת, היא לא מתקדמת בדרך שניתבו לה. כמו חייהן של הדמויות (כולן מגרדות ומציקות בדרך זו או אחרת, אפילו זו של דניאלה, הבן אדם הרציונלי יחסית היחיד בסדרה), שקיוו אולי להיות במקום טוב יותר בגיל הזה וראו מה קרה - החיים עצמם.