הצעקה האחרונה: לפעמים למאמן כדאי להיות קשוח

בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת הפסיכולוג האמריקאי וונדל ג'ונסון מאוניברסיטת איווה ניהל ניסוי במשך 6 חודשים, שמכונה היום "ניסוי המפלצת". הוא וחוקריו בדקו יתומים מבית היתומים שבעיר דאוונפורט, איווה.

הם חילקו את היתומים לשתי קבוצות שבכל אחת מהן היו ילדים בגילאי 5 עד 15 עם גמגום. קבוצה אחת זכתה לחיזוקים ושבחים בכל פעם שהם דיברו בצורה שוטפת. הקבוצה השנייה ספגה ביקורת מיידית ושלילית על כל טעות דיבור. הם נדרשו לתקן באופן מיידי את הטעות, והחוקרים אף דיברו בזלזול על כל גמגום. הניסוי כונה "ניסוי המפלצת" מאחר שנעשה על יתומים והוא הוסתר מהציבור לאורך זמן רב.

מה שהיה ברור מהניסוי הוא שהקבוצה שקיבלה חיזוקים חיוביים שיפרה את היכולות הוורבליות, והילדים בה הם פרחו חברתית ובלימודים. הקבוצה השנייה הסתגרה ויכולות הדיבור של כל חברי הקבוצה - כולל אלו שלא סבלו מגמגום - הידרדרו. הם סירבו לדבר בפומבי והישגיהם האקדמיים קרסו.

ב־2001 באוניברסיטת איווה התנצלו על הניסוי אבל גם היו שציינו שמדובר ב"איסוף הדאטה החשוב ביותר על גמגום". ב־2007 חברי הקבוצה שספגו את הביקורות תבעו את אוניברסיטת איווה וקיבלו פיצויים של כמיליון דולר לאחר שהוכיחו כי "ששת חודשי העינוי" גרמו להם לנזק לכל החיים.

הניסוי הזה הוציא שם רע מאוד לביקורות שליליות וחיזק את התפיסה, שגם מומחי חינוך כגון קרול דואק מאמינים בה: החיוביות היא הגורם המחנך והמתקן האולטימטיבי — בבית הספר וגם במקומות העבודה.

שם רע לשליליות

ישנם גם כמה מאמני בענפים קבוצתיים שהקריירה שלהם מתבססת על פידבק חיובי בלבד לשחקנים שלהם.

למשל, מאמן טוטנהאם לשעבר, מאוריסיו פוצ'טינו, מאמין במה שמכונה Energia Universal והוא מאמין בחיוביות והסתכלות חיובית על סיטואציות כדרך ההתמודדות האולטימטיבית — הוא מכנה זאת "אנרגיות". גם יורגן קלופ, מאמן ליברפול, מאמין בגישה דומה.

ג'ון ביילין, מאמן קליבלנד צילום: AP

בארה"ב יש גוף של מאמנים בכירים שמאמינים בחיוביות כדרך היחידה לאמן. הגוף נקרא Positive Coaching Alliance וחברים בו מאמנים כגון סטיב קר מגולדן סטייט ווריירס ובראד סטיבנס מבוסטון סלטיקס, וכן גם קרול דואק.

המאמנים החיוביים נמנעים מביקורות חריפות בפומבי או צעקות על השחקנים. יש בעיקר התמקדות על מה שחקנים עשו נכון ומה הם צריכים לעשות "נכון יותר". שיחות "קשוחות" מתנהלות בדלתיים סגורות — אם בכלל.

כשאוניברסיטאות חיפה ואמסטרדם ניסו לקבוע אם אכן זו הגישה הנכונה לאימון, הם גילו שכשהמאמן מביע רגש חיובי ברגעים קריטיים במשחק, הוא מגדיל את סיכויי הקבוצה שלו לנצח. במחקר גילו שהרגש - לא המלל - הוא הדבר ששחקנים השתמשו בו כמשוב לפעולות שלהם. האנרגיות שפוצ'טינו מדבר עליהן עשויות להיות, פשוט, "רגש" שמועבר בשפת גוף ועשויות להשפיע יותר מכל הוראה טקטית על הלוח.

עם זאת, נראה שהגישה של פוצ'טינו, קר וסטיבנס וקלופ לא תמיד עבדה, במיוחד ברגעים קשים. ייתכן שביקורות שמוגשות בצורה חריפה הן הכרחיות בספורט ובכלל?

תצעק! תן בראש!

בבית ספר לעסקים האס שבאוניברסיטת ברקלי, בדקו וניתחו 304 שיחות במחציות של משחקי כדורסל בתיכונים וגילו שדווקא כעס יותר יעיל בלגרום לשחקנים לשחק טוב יותר במחצית השנייה. לפי פרופסור אמריטוס בארי סטאו, שהוביל את המחקר שפורסם באוגוסט 2019 ב־Journal of Applied Psychology: "זה נכון יותר אפילו כשקבוצה מובילה במחצית, במקום להגיד: 'אתם אדירים, המשיכו כך', זה טוב יותר לומר 'לא איכפת לי שאתם מובילים ב־10, אתה יכולים לשחק טוב יותר מזה!".

ניק נרס ופרד ואנווליט צילום: Dan Hamilton

פרופ' סטאו בחן בעברו כמה תופעות בכדורסל כדי ללמד על תופעות בעולם העסקים. במחקר אחר, הוא הראה, למשל, שמאמנים משתמשים בשחקנים יקרים יותר בלי קשר ליכולות שלהם - בגלל שמשלמים להם יותר. לגבי המחקר האחרון שלו, הוא מאמין שיישום המחקר לעולם העסקי שונה מאשר בכדורסל: התוצאות של האינטראקציות בחדר ההלבשה הרבה יותר חד־משמעיות ומהירות מאשר התוצאות של השיחות בחדרי ישיבות של חברה.

למרות החיוביות של השליליות, המחקר מראה גם שכשמאמן מתמקד אך ורק בשלילי, האפקט לטווח הארוך הוא שחקנים חסרי מוטיבציה שלא יכולים להתרומם מעוד שיחת מוטיבציה של המאמן. לפי החוקרים, השליליות או הכעס במינונים קטנים במחציות עשויים להיות חיוביים לטווח הקצר, אבל "אסור לתת למנהיגים שלנו את הרישיון להיות גועלים. כשיש לך פרויקט חשוב או עסקה שצריכה להיסגר בסוף השבוע, לפעמיים רגש שלילי יכול להיות יעיל מאוד כדי להוציא את הביצוע הכי טוב מהעובד שלך".

כמו כן, וזה כנראה הדבר החשוב ביותר שצריך לדעת לפני שמרימים את הקול — אם שחקנים או עובדים מרגישים שיש אג'נדה לא מקצועית או מרגישים אנטי כלשהו, בוס שמרים את הקול או מתמקד בשלילי יאבד את חדר הישיבות מהר מאוד. אנשים טובים יעזבו אותו וסביבת העבודה תהיה רעילה.

מה כל זה אומר בעצם? באוניברסיטת ניו יורק (NYU) הראו במחקר שהסטודנטים צריכים גישה "מאוזנת": "להיות יותר מדי חיובי או יותר מדי שלילי זו לא

דרך טובה לקיים מערכת יחסים" כתבו במחקר. בחברת Pavlok, חברה שבנתה צמיד שנותן פידבק על פעולות יומיומיות כדי ""לתקן" התנהגויות מכנים זאת "מוטיבציית דחיפה־משיכה". או כפי שהם הגדירו זאת: "שלילי גורם לך להתחיל, חיובי גורם לך להמשיך".

מה הגישה הנכונה לעובדים?

אז אחרי כל זה, איזו גישה נכונה יותר לשיחות מול העובדים רגע לפני פרויקט חשוב? המחקרים מראים שהתשובה שקשורה לגישה של המנהל ביומיום. הרי כל אידיוט יכול להתמודד עם משבר ־ אלה חיי היום יום ששוחקים אותך.

להיות שלילי ביומיום זו התנהגות שתוביל למקום עבודה לא יעיל, בניגוד להתנהגות חיובית, אפילו מוגזמת. וברגעי משבר? נראה שהמאמנים הגדולים בהיסטוריה — מאלכס פרגוסון, דרך גרג פופוביץ' ועד יורגן קלופ ופפ גווארדיולה — תמיד ידעו מה נכון להגיד ואיך להגיד את זה באותו רגע ספציפי לאותו שחקן ספציפי. מדובר בקריאה נכונה של הסיטואציה, הבנה עמוקה של האישיות של השחקן שהם דיברו איתו. שחקניהם מעידים עליהם שהם תמיד יודעים להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון. ולפעמיים, כאמור, לא צריך להגיד כלום, רק להקרין אנרגיה מסוימת. זה אולי הדבר הכי קשה לעשות, אבל לפעמים זה הדבר היחיד שעובד.