אדריכל משה ספדיה: מגדלים של 70-60 קומות "הם תרגיל של יוהרה"

באפריל 2019 התחדש שדה התעופה צ׳אנגי בסינגפור במתחם נוצץ ומעורר השתאות שהפך במהרה לאטרקציה המרכזית בשדה התעופה שנחשב לטוב בעולם. המבנה דמוי הכיפה של “Jewel” (תכשיט או אבן חן) מחופה זכוכית, והוא כולל שלל אתרים בהם ה־״Rain Vortex״, מפל המים המלאכותי הגבוה בעולם שמתנשא לגובה של 40 מטר, גן טרופי שופע, וגם חנויות, מסעדות, בית קולנוע, מלון, מתקני משחקים ועוד.

כצפוי המבנה זכה במהירות לתואר ״איקוני״. כל יום מבקרים בו כ־300 אלף איש, ובתוך חצי שנה מאז נפתח לקהל הוא משך 50 מיליון מבקרים — יותר מהמספר המצופה לשנה שלמה. בהתאם, הוא משמש כרקע מבוקש לצילומי חתונה. וגם נהפך לאטרקציית אינסטגרם משגשגת, עם יותר מ־90 אלף איזכורים “אומרים שהוא הבניין הכי Instagramable בעולם, שזה קריטריון חדש לארכיטקטורה״, מספר בראיון הארכטיקט הנודע משה ספדיה, שבין היתר הוא גם זוכה פרס וולף לאדריכלות, על הפרויקט העצום שתכנן בעלות מוערכת של 1.7 מיליארד דולר. 

המפל המלאכותי הגבוה בעולם צילום: Darren Soh

איך אתה מתייחס לקריטריון הזה?

״זה מראה את העוצמה והבעיה של הארכיטקטורה היום. העוצמה היא כי יש לה השפעה על החיים של אנשים, הם מעלים דברים לאינסטגרם כשמשהו מרגש אותם; אבל זה גם מראה את הלחץ להביא את ה׳וואו אפקט׳, שזה דבר קל לעשות, אבל גם קצר טווח. זאת לא השראה נכונה. זה מעוות את הגישה של הארכיטקטים, ושל הקליינטים״. אגב קליינטים, ספדיה מספר שבעקבות ביקור של משלחת מהעיר הסינית שאנג׳ן במתחם, הוא נמצא בדיונים לתכנון מעין ״איירפורטסיטי״ שלמה שם ברוח התכשיט הסינגפורי.

פרויקט אחר שספדיה סיים לאחרונה הוא ה״Raffles City״, במפגש בין שני נהרות הענק יאנגצה וג'יאלינג בעיר הסינית צ׳ונגצ׳ינג. זה מתחם עצום של יותר ממיליון מ״ר, שהושקעו בו כ־3.8 מיליארד דולר, כולל שמונה גורדי שחקים שבין שישה מהם מחבר מין גורד שחקים אופקי, שאחת הביקורות שספג נוגעת לדמיון שלו ל״מרינה ביי סנדס״, מתחם נוסף שתכנן ספדיה (בבעלות שלדון אדלסון) בסינגפור, שגם הוא כולל אלמנט אופקי המקשר בין מגדליו.  

משה ספדיה צילום: courtesy Safdie Architects

״זה מתחם שיש בו משרדים, מלון, דירות מגורים וחלל מסחרי במקום חשוב שבו העיר נוצרה, בנקודת המפגש בין שני הנהרות״, מספר ספדיה. ״בהקמה שלו היו לחץ אדיר וסמליות רבה. וגם אתגר מבחינת הצפיפות, והרצון להפוך לחלק מהעיר. לכן החלק האופקי כולל מסעדות וחממה שאורכה 200 מטר. כשאני בונה בצפיפות כזו אני מרגיש שאני צריך לתת כמה שיותר טבע, גנים וטרסות״.

בין הפרויקטים הנוספים שספדיה עובד עליהם כרגע נמצא קומפלקס מגורים, חקלאות וגנים תלויים בסיאול, מגדל מגורים של 65 קומות בסר ילנקה, בית חולים אוניברסיטאי בסן פאולו, רובע מגורים בג׳דה ופרויקט סודי ומסקרן עבור לפייסבוק בארה”ב, שעליו אינו מוכן להרחיב. 

פרויקטים של ספדיה צילום: Darren Soh

האטת קצב העבודה בישראל מכוונת?

״זה לא עניין של מדיניות אלא נסיבות ומציאות. קיבלתי פרויקטים מדהימים בעולם אז יש גבול למה שאפשר לעשות. אבל אם יבקשו ממני לעשות כאן פרויקט גדול, אני אשקול זאת״.

ספדיה אינו איש שמסתייג מתקשורת ומרבה להתראיין, יש לו הסבר לכך: “האדריכלות הפכה לנושא מדובר וחם מבחינה תרבותית, אבל לציבור יש תחושה של אוזלת יד, שהוא לא יכול להשפיע על הדברים. אני כותב עכשיו ספר שהוא חצי ממואר וחצי ׳כל מה שרציתם לדעת על אדריכלות׳, שמנסה לתת לקוראים את היכולת להעריך ולהביע דעה בעניין אדריכלות. חלק מהתפקיד שלנו הוא להיות מחנכים של הציבור וללמד על ההשלכות שיש לאדריכלות על החיים שלהם״.

מה קורה עם פרויקטים מקומיים שלך?

״אני מנסה לדאוג להשלמת המבנה של רשות העתיקות ולגייס חלק מהסכום הדרוש, 150 מיליון שקל, כהשתתפות ממשלתית. עשו שם חנוכת בית לתורמים, אבל נגמר הכסף ולא אכלסו את הבניין. אני גם עובד על כמה פרויקטים עם אלפרד אקירוב בתל אביב, למשל שימור והוספת קומות לבית אסיה וגם על אנדרטה ליחידות הקומנדו במודיעין״.

אגב מודיעין, התכנון שלך לעיר סופג הרבה ביקורת.

״אני ער לביקורת והיא באה מצד אינטלקטואלים. 100 אלף התושבים שם נהנים מהשילוב של טבע ועיר, האנשים שגרים שם מתים עליה, והמחירים בה עולים. בקרוב תיפתח שם שדרת עסקים ובילוי בסגנון הלה רמבלס. אנשים מצפים לאורבניזם אינסטנט ואין כזה דבר״.

בכלל לדבריו “התכנון המקומי נגוע בפרמיטיביות”. הוא מסביר ״אני עובד הרבה שנים בסינגפור ומעריץ את מערכת התכנון הממשלתית שם הם תמיד מתכננים בציפייה לעתיד: הם לא מרשים תכנון מגורים ומסחר בלי תחבורה, והתשתיות תמיד מקדימות את הדרישה בשטח. אצלנו הכל הפוך: הכביש לירושלים תוכנן אחרי שנחנקנו, ולא לפני 20 שנה. התשתית נבנית רק כשאין ברירה, כמעט תמיד התכנון מצריך שינוי תב״ע. הכל נמשך שנים וכשהכל פתוח זה מזמן שחיתות״.

מה דעתך על מגמת התרוממות המגדלים המקומית?

״הפרויקט הכי גבוה שתכננתי הוא 500 מטר בשנג׳ן. אני לא רואה מעלה גדולה בבניינים מאוד גבוהים. ב־60־70 קומות מגיעים לאופטימיזציה של צפיפות ומעבר לזה זה תרגיל של יוהרה ואגו. תל אביב עוברת שינוי והבעיה הכי גדולה היא איך לא להרוס את המרקם הישן. צריך להיות רגישים, ולבנות בצורה חכמה. מבחינת עיצוב, צריך מגדלים שמרגישים מזרח תיכון ולא מגדלי זכוכית שאין להם שום הצדקה באקלים ובסביבה התרבותית שלנו. צריך להמציא את המגדל הישראלי, שיתייחס לאור הים תיכוני המיוחד, ייתן הצללה נכונה, ולשלב צמחייה וטבע באדריכלות שלו״.

יש עוד פרויקט שלא הספקת?

״איצטדיון עוד לא תכננתי ואני מקווה שזה עוד יבוא. אני גם רוצה מאוד לבצע פרויקט רב שימושי בקנה מידה ונסיבות שבו אוכל ליישם את העקרונות של ׳הביטאט 67׳ במרחק של 50 שנה״.