“הבאתי איתי חתיכות של עצים מיער באזור ירושלים, ויצרתי מהן דמויות של מהגרים"

אורן פישר הוא אולי הדוגמה הכי מייצגת של אמן עכשווי: הוא אוטודידקט, עובד באינספור מדיומים, אקטיביסט, יזם, אוצר, ועושה הכל בהצלחה.

בימים אלה הוא מציג מיצב גדול במוזיאון בסיציליה כחלק משיתוף פעולה עם מוזיאון ינקו דאדא בעין הוד, ובקרוב תיפתח תערוכת יחיד שלו בחלל התל־אביבי של בית המכירות סותבי’ס אחרי שזכה בפרס הפטיש שלהם ביריד צבע טרי האחרון. יחד עם זאב אנגלמאיר הוא מעביר סדנאות אקטיביזם, וכבר יש אמנים שמחקים את השפה שלו.

פישר: “אני לא רוצה ללכת ללמוד אמנות כדי שלא יפגעו לי בטכניקה. אני די רבאקיסט ועושה מה שאני מרגיש. אבל למדתי להכיר את העולם הזה" צילום: לילך רז

אבל פישר (35) לא תכנן להיות אמן: הוא התחיל ליצור בעצמו כשהיה סטודנט לכלכלה וחי בקיבוץ שניר בצפון. “התחלתי ליצור בבית עבודות אמנות ולאט לאט זה נהפך לאובססיה, עד שהפסקתי ללכת ללימודים”, הוא מספר. “התערוכה הראשונה שהצגתי היתה באיזה פאב שכוח אל בכפר סאלד, ואז בראש פינה. במקביל, יזמתי עם חברים את פרויקט ‘צבעי בסיס’, שהציג עבודות אמנות שמותאמות לחלל בבסיסים צבאיים נטושים. הבנתי שאני לא רק אמן של סטודיו וצריך אנשים ופרויקטים סביבי”.

אחרי הצלחת הפרויקט ומעבר לתל אביב פתח פישר יחד עם האמן אנטון אברמוב את “משונע”, גלריה חתרנית שנהפכה במהרה לקהילה ייחודית.

“הצגנו שם אמנות לא מתפשרת. לא ראינו בעיניים. היתה אווירת אוונגארד. ואז הורידו את הבניין ופינו אותנו וממש באותו היום התאפשר לי להיכנס לפרויקט חדש: ‘הבית האדום’ בשכונת שפירא, שם שימשתי כמעט כחמש שנים כאוצר ומנהל פרויקטים קהילתיים. המטרה היתה לחבר את השכונה המשוסעת הזאת דרך תרבות ואמנות. זה היה תהליך קשה אבל יצאו משם כמה מיזמים מדהימים. רק לאחרונה עזבתי כי רציתי לפנות זמן לאמנות שלי”.

האמנות של פישר, שהתחילה מציורים מינימליסטיים ברחוב שמלווים בכיתובים ציניים, פסלי עץ ומתכת מסוגים שונים ועבודות פרפורמנס הזויות, היא שהכניסה אותו, בדרך לא קונבנציונלית, אל לב הסצנה המקומית. לפני שנתיים הציג תערוכת יחיד בגלריה רוזנפלד, וביריד “צבע טרי” במאי האחרון הוא היה הכוכב הבלתי מעורער, שזכה, כאמור, בפרס הפטיש של סותבי’ס – מה שהעניק לו תערוכת יחיד בחלל החדש שלהם שנפתח במאי. אבל עוד לפני כן הוא עבד על מיצב שמוצג בימים אלה במוזיאון קסטלבונו בסיציליה, ויעבור במאי למוזיאון ינקו דאדא המקומי ואחר כך למוזיאון העיר דיסלדורף.

“הסירה" של אורן פישר. “הבאתי איתי חתיכות של עצים מיער באזור ירושלים, ויצרתי מהן דמויות של מהגרים" צילום: Marco Madonia

נושא הפרויקט הוא הגירה ומוזיאון ינקו דאדא הוא זה שפנה לפישר (ולאמנית הדר מיץ) כדי שייצג אותם בשיתוף הפעולה הזה. “העבודה היא קיר של 14 מטר”, מתאר פישר, “והחלטתי ללכת על הסמן החזותי הכי מוכר של הגירה, הסירה. רציתי לייצר מסר מאוד פשוט למראית עין. הבאתי איתי חתיכות של עצים מיער באזור ירושלים ויצרתי מהן דמויות של מהגרים בתוך הסירה. הניסיון היה ליצור תחושה של עומס, של אנשים בנקודת זמן של מעבר בין לבין בתוך המכל הזה שבעצם מתרחש בו הכל: מערכות יחסים, ילדים, פצועים, עולם שלם שהם מתמודדים איתו ואנחנו כנראה אף פעם לא נצליח לתאר. זה גם זמן קפוא: העתיד שלהם לא ברור, ומבחינתם יכול להיות שהם לעולם לא יירדו מהסירה הזו”.

התערוכה באיטליה מוצגת במוזיאון שהוא בעצם טירה, שמכיל גם כנסייה. “אפילו הבישוף הגיע לראות והתרגש מהעצים מירושלים, והיתה לי איתו שיחה מעניינת על סבא וסבתא שלי ניצולי השואה ועל הפליטים בשכונת שפירא, שגם הם השפיעו משמעותית על העבודה. אני חש שלמהגרים יש חיים יותר מתובלנים, יותר ג’וסיים, וזה גם מה שהבאתי לציור: שמתי בו זהב, צבעים חזקים וחרטתי על הקיר עם מסמרים. הכל היה מאוד אקספרסיבי”.

חשבת ללכת ללמוד אמנות באופן מסודר?

“אני לא רוצה ללכת ללמוד כי אני פוחד שיפגעו לי בטכניקה. אני די רבאקיסט ואני עושה מה שאני מרגיש. אבל מהפרויקטים שעשיתי למדתי להכיר את עולם האמנות מהזווית האוצרותית והיזמית, למדתי את כללי המשחק תוך כדי עבודה”.