חוזה היצוא עם האיחוד האירופי נחתם, אך חלום הגז רחוק ממימוש

לאחר חתימת הסכם צינור הגז East־Med ביום חמישי ביוון, עוברים הצדדים לשלב המעשי, שאין כרגע פתרונות כדי לקדמו. מטרת הצינור היא לחבר את ישראל לאירופה דרך יוון וקפריסין. ההסכם נחתם בנוכחות ראש הממשלה בנימין נתניהו וכן שר האנרגיה של ישראל יובל שטייניץ.

שר האנרגיה יובל שטייניץ. להחליט אם פנינו לגז או אנרגיות מתחדשות צילום: עמית שעל

הצינור היה אמור להוביל גז בין השאר לאיטליה, אך זו נסוגה ברגע האחרון. כפי שנחשף ביום חמישי ב"כלכליסט", עם הצטרפות היוונים, הפרויקט שודרג מחלום מגלומני למיזם עם ודאות אפשרית אך רחוקה ותלויה בהמון משתנים. אנרג'יאן היוונית־בריטית שריינה לעצמה - באמצעות חוזה משני מול חברת האנרגיה הלאומית היוונית DEPA - כחמישית מקיבולת ההולכה של הצנרת שעוד לא קמה, במטרה להבטיח יכולת מכירה עתידית לאירופה. הגז אמור להגיע ממאגרים חדשים שיתגלו בישראל או מנכסי גז שצפויים לעבור לחזקת אנרג'יאן לאחר שהשלמת רכישת מאגריה של אדיסון האיטלקית. מדובר בעסקה שדווחה בשנה שעברה בהיקף של עד 865 מיליון דולר.

בישראל תולים תקוות רבות בשיתופי פעולה עם איחוד האירופאי, שאמור לממן חלק נכבד מהקמת הצינור. הביקוש באירופה גבוה מאד והיה יכול לרוקן את מאגר לוויתן בתוך שנה עד שנתיים, כך שברור שמאגרי הגז מישראל לא ימלאו את הביקוש במלואו. עם זאת, אם ישראל תהפוך לספקית נוספת, הדבר יאפשר לאיחוד להתמקח על מחירים מול רוסיה ולצמצם את התלות באספקת הגז ממנה. זהו משחק פוליטי שלא ברור איך יתפתח, ועד כמה נשיא רוסיה ולדימיר פוטין יקבל את המציאות החדשה בשלוות נפש.

אם הצינור יקום הוא יוכל לשרת לא רק את ישראל, אלא גם את מצרים, שישראל קיבעה את עצמה כספקית אנרגיה אזורית שלה ושל ירדן. זו תוכל תיאורטית להעביר גז מישראל לאירופה דרך מערכת הולכה ארוכה ומפותלת, או לבצע עסקאות SWAP (החלף) כך שישראל תמכור את הגז לאירופה, ומצרים תעביר לישראל את הגז שהיא חייבת עבור המכירה. מדובר בחלום רחוק, אבל זה בדיוק מה שחלק מהפרשנים אמרו לפני כמה שנים על היכולת של ישראל למכור גז לירדן ומצרים.

התוואי בעייתי, החוזים יקרים

הקמת הצנרת מאתגרת מאד, הן מבחינה הנדסית והן כלכלית. בכירים במשק האנרגיה מודים שתוואי קרקע הים מישראל ליוון אינו אחיד, והוא מזכיר את המכתשים על הירח יותר מאשר מגרש שטוח.

מי שאמורה לפתור את הבעיה היא חברת נתיבי גז הממשלתית הישראלית (נתג"ז). זו דיווחה לפני כשנה שהיא מנהלת מגעים עם חברת IGI Poseidon, תאגיד הנדסה יווני־איטלקי, מולם הוקם צוות היגוי משותף שיגבש "אפיון טכני ראשוני ומקדמי לרבות תוואי; הערכות לתקציב הנדרש לביצוע הפרויקט והפעלתו", בעלות של כ־70 מיליון דולר - חצי מהכסף מקופת נתג"ז.

ל"כלכליסט" נודע שאחרי שנה של תכנונים יגיעו בחודש הבא נציגי IGI לישראל כדי להציג את הממצאים. בתרחיש האופטימי הפרויקט יקבל ודאות כלכלית ומימון, שלא לומר סבסוד, של האיחוד האירופאי, שכבר הגדיר בעבר את הפרויקט כ־Common interest של ישראל ואירופה.

המגבלה השנייה היא מחירי האנרגיה: כדי שהפרויקט יהיה כלכלי, על הרוכשות האירופאיות לשלם לכל הפחות 8-7 דולר ליחידת חום (ללא העברות), זאת כאשר המחיר הנוכחי בחלק מהמדינות הוא חצי מזה. ולכן, כדי להפוך את הסיפור הזה לכדאי, על האיחוד לסבסד את הקמת הצינור, או לחתום חוזים ארוכי טווח שיבטיחו מימון תחת מגבלות מחיר ריאליות.

בינתיים חברת דלק ממתינה להתפתחויות. ייצוא הגז מישראל לאירופה אמור לשרת גם את מאגר לוויתן הענק, שמכיל בין 500 (לפי נתוני משרד האנרגיה) עד 600 (לפי דיווחי השותפות) מיליארד מ"ק גז. מחצית מהכמות משוריינת לשוק המקומי, בין אם נעשה שימוש בגז ובין אם לא. אם מקזזים את החוזים מול מצרים, ירדן והשוק המקומי, למאגר יש עוד כ־150-100 מיליארד מ"ק לייצא לחו"ל. דלק לא יקפצו על ההזדמנות לפני שיוודאו שיש צנרת בהקמה.

גז או אנרגיות מתחדשות

מדינת ישראל היא הצלע האחרונה בחלום הקמת צינור הגז. על המדינה להגיע במהירות להחלטה האם העשור הקרוב יהיה עשור של גז או של אנרגיות מתחדשות. אם מדובר בגז, אז שקלול צרכי המשק שמתקבע מדי חמש שנים חייב לעבור רפורמה כדי להתאים את המציאות לייצוא, תוך וודאות שצרכי המשק לא ייפגעו. המשמעות היא צמצום מכסות הייצוא, שעומדות כיום על עד 40% מהמאגרים, במטרה לשמור יותר לישראל.

אפשרות אחרת היא להחליט שהעשור הקרוב הוא עשור של אנרגיות מתחדשות ואגירה, מה שיקטין את התלות בגז ויחייב שדרוג תשתיות אגירה ושדות סולארים. החשש הגדול הוא שישראל תשאר קרחת מכאן ומכאן: גם תאשר ייצוא וגם תכשל בהקמת תשתיות חשמל מאנרגיות מתחדשות.