הסרט "קצין ומרגל": רגשות ואשמה
סרטו של רומן פולנסקי על פרשת דרייפוס הוא מסמך היסטורי מיושן אך אפקטיבי. זו גם יצירה אישית מאוד אך לא כתב הגנה של הבמאי מפני מבקריו
“קצין ומרגל" הוא סרט ראוי וחשוב של במאי עם עבר איום, כקורבן וכתוקף. את הבחירה אם הוא ראוי לקבל את כספנו, כל צופה יעשה בעצמו.
- מיסטיקה אפריקאית: מציאות ואגדה מתערבבות בסרט ”אטלנטיקה”
- יוטיוב: ירידה של 70% בזמן הצפייה של סרטונים קיצוניים
- זיכרון צילומי: סרט חדש על הבמאית אנייס ורדה
לפני כעשור הפיקו הסופר רוברט האריס והבמאי רומן פולנסקי עיבוד קולנועי לספר של האריס, “סופר הצללים” (2010). הסרט זיכה את השניים בפרס הסזאר לתסריט. עכשיו מתברר שבעת העבודה המשותפת, הצליח פולנסקי להלהיב את האריס על אחד הנושאים שהכי מעניינים אותו: פרשת דרייפוס. ב־2013 הוציא האריס לאור את “קצין ומרגל” המבוסס על סיפורו של דרייפוס ועכשיו מגיע העיבוד הקולנועי של פולנסקי לספר.
באופן מפתיע, זה הסרט הצרפתי העלילתי הראשון שעוסק בפרשת דרייפוס, אחרי שני סרטים הוליוודיים. רק למראה סרטם גדוש הפרטים והתאריכים של פולנסקי והאריס נפרשת במלואה בקולנוע הפרשה הזאת: 12 שנים של משפטים, חקירות, טיוחים ואף התנקשויות.
לואי גארל בתפקיד אלפרד דרייפוס. לא מה שלמדנו בבית הספר
במערכת החינוך בישראל פרשת דרייפוס מוצגת כמאורע המחולל שהוביל להקמת התנועה הציונית (עיתונאי בשם תיאודור הרצל סיקר את המשפט והבין דרכו את עוצמת הרגשות האנטישמיים של החברה הצרפתית שמחייבות את יהודי אירופה לחשוב על מדינת לאום). לכן עבורי, כמי שהכיר את הפרשה רק מראשי הפרקים שלה, לא מעט מהפרטים בה היו חידוש מפתיע. זו לפיכך נקודת המוצא של חוויית הצפייה בסרט: זה עדיין שיעור מצוין בהיסטוריה. ועבור פולנסקי, זה הסרט השני שלו אחרי “הפסנתרן”, שבו הוא נוגע ביהדותו ובאנטישמיות שסביבו.
עלילת “קצין ומרגל” מתחילה ב־1895, בטקס ההשפלה וההורדה בדרגה של סרן אלפרד דרייפוס שנמצא אשם בריגול ונשלח למאסר ובידוד באי השדים. גיבור הסרט הוא פיקאר (ז’אן דוז’ארדן), המועמד להתמנות לראש מחלקה במודיעין הצרפתי. הוא חי חיים נעימים ונוחים, עם קריירה טובה ומאהבת. גם הוא, כמו בני תקופתו, לא חף מסנטימנטים אנטישמיים. אבל כשהוא מגלה את התיקייה שמוכיחה את הזיוף והטיוח של משפט דרייפוס, חוש הצדק והמוסר שלו לא מניחים לו והוא פותח מחדש את התיק, שיעלה לו במחיר אישי כבד.
זהו סרט כבד, רציני ומיושן למדי, שמתרגם את הסיפור למסע בין יצירות האמנות של התקופה. נדמה שמשימתו העיקרית של פאוול אדלמן, צלמו הקבוע של פולנסקי, היתה לתרגם למסך את הציורים של ראשוני האימפרסיוניסטים, קלוד מונה בראשם אבל גם אדואר מאנה ופול סזאן. פולנסקי מביים את סרטו כמסמך היסטורי ובראווה קולנועית שיצאה מהאופנה: עם המון דמויות ומאות סטטיסטים. זה מיושן, אבל זה אפקטיבי.
“קצין ומרגל” אינו סרטו הטוב ביותר של פולנסקי, אבל הוא הפך ללהיט קופתי בצרפת ויפה עשו מפיציו הישראליים שהביאו אותו ארצה. אבל האם תצפו בו? בשנתיים שחלפו מאז שהתפוצצה פרשת הארווי וווינסטיין ותחילת תנועת Metoo# נדמה שמבקרי קולנוע לא רק נדרשים להעיד על איכויותיו של הסרט שהם כותבים עליו, אלא האם המוסריות של יוצריו הופכת אותו לכשר לצפייה. נגד פולנסקי, שמבוקש בארה”ב על אונס שעליו הודה ב־1978, הופנתה באחרונה האשמה נוספת באונס מ־1975.
מה עושים עם סרטיהם של פושעים וחוטאים? יותר מזה, אחרי בכורת הסרט בפסטיבל ונציה, שם זכה בפרס השני, קראתי פרשנויות על כך שהסרט (שבצרפתית נקרא “אני מאשים”, על שם המאמר המפורסם של אמיל זולא, שעורר מחדש את הפרשה) בעצם משמש את פולנסקי כדי להאשים את מאשימיו באנטישמיות ולהציג את עצמו כדרייפוס הנרדף על ידי הממסד. לפרשנות הזאת אין שום סימוכין בסרט.
“קצין ומרגל” הוא סרט ראוי וחשוב של במאי עם עבר איום ונורא, כקורבן וכתוקף. את הבחירה המוסרית האם אדם שהודה באונס וחשוד באחר ראוי לקבל את כספי הכרטיס שלנו - כל צופה צריך לעשות בעצמו. אבל בסרט על נושא יהודי מאת במאי יהודי, הרשו לי להזכיר שביהדות יש גם את מושג התשובה, עלי לקוות שגם פולנסקי חזר בתשובה מחטאיו, ושאת המשפט הפלילי שלו נצליח לעשות במנותק מהמשפט האמנותי. יש יוצרים שזה מגיע להם.
