הבנקים המרכזיים בעולם נכשלו בניסיון לשכנע את הציבור להגביר צריכה פרטית

החברה האנושית בנויה בצורה כזו שמישהו תמיד מנהיג מישהו אחר. בין שמדובר בהורה וילד, בין שבמעביד ועובד ובין שבממשלה מול גופים פרטיים כמו חברות ומשקי בית. מנהיגות כזו יכולה להתקיים בגלל הנחה סמויה שהגוף המנהיג רוצה בטובתו של מי שנותן בו את אמונו, ומנסה להוביל את הצד המונהג לכיוונים המועילים יותר עבור המונהג, גם אם הוא לא תמיד רואה את זה כך.

הנחה זו נבנית עוד בשלב הילדות כשהורים מחייבים את ילדיהם לעשות את מה שצריך, שיעורי בית ופעילות ספורט למשל, ולא רק את מה שהילדים היו רוצים לעשות. זאת כדי שהילדים יזכו בעתיד טוב יותר. חריג לכלל זה הוא כאשר כל אחד משני הצדדים למערכת היחסים הזו לא מבין את הצד השני. בשלב כזה כל פעולה של ההורה, של המעסיק או של הממשלה גורמת לתוצאה הפוכה. בתא המשפחתי זה גורם לריבים, במקום העבודה זה גורם להתפטרות העובד ובין ממשלה לגופים המונהגים על ידיה ההשלכות מתבטאות בקלפיות.

ניצול משאבים קיימים כדרך הישרדות

המשבר הפיננסי של 2008 גרם לטראומה מתמשכת, הן לחברות העסקיות ששרדו והן למשקי הבית. חברות ראו את המתחרות החלשות שלהן קורסות, ונאלצו לנצל כל משאב קיים כדי לשרוד. דרכי ההתמודדות של החברות דומות לדרכי התמודדות של משקי הבית. בתקופה של ירידה בהכנסות משקי הבית, הן מעבודה והן מהשקעות, רבים פדו תוכניות חיסכון כדי להתמודד עם המשבר, שלאחריו הושקו כמה תוכניות מוניטריות שמטרתן היתה "לשכנע" את משקי הבית והחברות להגדיל הוצאות על חשבון חיסכון. התוכניות הללו כללו ריביות נמוכות, אפסיות ואפילו שליליות, ותוכניות הרחבה מוניטרית אחרות. ובדיוק כמו במקרה שבו הורה מתחיל לכעוס על ילדו על שאינו מכין את שיעורי הבית שלו, תוכניות אלה לא הצליחו להביא לצמצום החיסכון והגברת הצריכה וממשלות היו צריכות להשלים את הפערים. למעשה, הריביות השליליות הנוכחיות משפיעות בצורה הפוכה ממה שהממשלות בעולם המערבי התכוונו, קרי, הוצאה מוגברת וחיסכון מזערי.

ההשפעה ההפוכה נובעת משלושה גורמים עיקריים. הגורם הראשון הוא גורם חלופת ההכנסה. יש מגזר שמביע רצון לחסוך מתוך מטרה להגדיל את ההכנסה הפנויה. המדיניות המוניטרית מונעת מחוסכים להרוויח על החיסכון שלהם וגורמת להם לחסוך יותר כדי לייצר את אותה הכנסה. במקרה זה אפשר להגיד שהמדיניות המוניטרית יורה לעצמה ברגל כשהיא בוחרת באסטרטגיה של ריביות נמוכות. הגורם השני הוא השפעת ריכוז העושר. ברחבי העולם רואים ריכוז עושר גדול יותר אשר גורם לפחות הוצאה. ניתן לחשוב על חברות טכנולוגיה, לדוגמה, הזקוקות לפחות כוח אדם ומשאבים פיזיים כדי ליצור הון גדול. הדולר ברווח השולי שנצבר אצל חברות או משקי בית עשירים מיתרגם להוצאה נמוכה יותר מאשר במשקי בית עניים יותר.

הפגיעה בהון העצמי של הבנקים

הגורם השלישי הוא ריביות שליליות שמפעילות כוחות דפלציוניים בגלל השפעתן על הבנקים. תחת מדיניות מוניטרית מסורתית, הבנקים הם כלי למימוש המדיניות המוניטרית על ידי הוספת מינוף למערכת. חלק מהשליטה של בנקים מרכזיים בהיצע הכסף הוא דרך יחס הרזרבה הנדרש של הבנקים. בעוד הבנקים נמנעים מהעברת הריביות השליליות ללקוחות פרטיים, הם מפקידים כסף בבנקים מרכזיים ובנקים אחרים בריבית שלילית. הדינמיקה הזו פוגעת ברווחיות הבנקים אשר בתורה פוגעת בהון העצמי שלהם וגורמת לכך שבנקים יכולים להלוות פחות. הכסף הזול יונק מינוף מתוך המערכת וזה גורם לתוצאה הפוכה מהרצוי. למעשה, מחקר חדש של אוניברסיטת Bath

 הבריטית בדק 7,500 בנקים ב־30 מדינות OECD בעלות ריביות שליליות. המחקר מצא כי שולי הריבית הנקיים של הבנקים צנחו ב־60%, והתשואה על הנכסים נפלה ב־3% בזמן מדיניות הריבית השלילית.

מדיניות הנגיד בזירה המקומית

אף שרוב האנליסטים צפו שנגיד בנק ישראל יוריד את הריבית, הוא בחר להשאיר אותו על שיעור של 0.25%. להערכתנו, מדובר בהחלטה סבירה בשלב זה. הנגיד מבין שאף שבנקים מרכזיים מנסים בכל הכוח להוריד ריביות, רמת הריביות הנוכחית בעולם אינה בריאה, ומצב המשק הנוכחי אינו משברי ולכן אינו מצדיק ריבית אפסית ומיצוי מלא של כלי הריבית. נקודת הקיצון היחידה שיש לטפל בה היא העוצמה של השקל מול מטבעות הסחר העיקריים. בסוגיה זו חוזר בנק ישראל להתערב באמצעות רכישת דולרים.

השורה התחתונה: הריבית האפסית מונעת ייצור רווח על החיסכון וגורמת לציבור לחסוך יותר כדי לייצר את אותה הכנסה.

דרור גילאון הוא כלכלן ראשי באזימוט בית השקעות ומתכנן פיננסי אישי ואורנן סולומון הוא מנהל השקעות ראשי ושותף באזימוט בית השקעות