שיא עולמי בקיטוב כלכלי: העשירון העליון בישראל בורח מהתחתון - ובקצב מדאיג

1

מה שצריך להטריד את מעצבי המדיניות הכלכלית החברתית של ישראל בסקר ההכנסות וההוצאות שפרסמה אתמול (ג') הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אינו העלייה הקלה במדד ג'יני המודד אי־שוויון בהכנסות. הג'יני אמנם עלה ב־1.1% מ־35.1% ל־35.5%, אך עדיין מדובר ברמת ג'יני מהנמוכות ביותר שנמדדו בישראל, שבה נרשמה ירידה מתמשכת ועקבית במדד זה בשני העשורים האחרונים.

אמנם בהשוואה בינלאומית ישראל עדיין ממוקמת בעשירייה הפותחת מבחינת האי־שוויון, אך כבר לא בחמישייה הפותחת כפי שהיה לפני חמש שנים ולפני עשור. השיפור במדד הזה הוא ניכר.

שר האוצר משה כחלון. אין סיבה להתגאות צילום: אוראל כהן

הבעיה האקוטית בישראל בכל הקשור לחלוקת העושר היא לכן לא אי־השוויון אלא הקיטוב — הפער בין הקצוות, בין העשירון העליון לתחתון. לצורך בדיקת הפער הזה קיים מדד מקובל בעולם – P10/P90 שמו - שמודד את היחס בין ההכנסה של העשירון העליון לזו של התחתון. בישראל הגיע מדד זה ל־8.4: 40,254 שקל הכנסה ממוצעת בעשירון העליון מול 4,786 שקל בתחתון. זהו היחס הגבוה ביותר במערב, ומה שבאמת מטריד הוא שהמצב הורע לעומת השנה שעברה. אז עמד היחס על 7.4 וכבר אז היה הגבוה ביותר במערב. בשנה אחת בלבד היחס הזה זינק בכ־14%.

מי שחושב כי היחס הזה גדל על רקע עליית חלקם של העשירים בהכנסה הלאומית - טועה. בעשור האחרון חלקו של העשירון העליון ירד מ־24.5% ל־23%. כאשר בודקים את אותו יחס בחמישון התחתון התוצאה זהה: ירידה מ־40% לכ־38%. אגב, היחס בהוצאות בין העשירון העליון לתחתון אות הוא כרבע מזה — פי 2.4.

2

כדי למקד את הבעיה שקיימת במשק בסוגיה הזו, כלומר להראות שלא אי־השוויון הכולל הוא הבעיה אלא הקיטוב, כדאי להיעזר באחד המדדים שנוצרו כמעט לפני עשור אך כעת מתחילים לתפוס תאוצה: מדד פאלמה, הבודק את היחס בין ההכנסה של העשירון העליון לבין ההכנסה של ארבעת העשירונים התחתונים. נתוני הלמ"ס מאפשרים לחשב את מדד פאלמה עבור ישראל בשני העשורים האחרונים והתוצאות מרשימות: ירידה מ־1.4 ל־1.14. כלומר, אם ב־2009 העשירון העליון החזיק 40% יותר הכנסה מארבעת העשירונים התחתונים, כעת הכנסתו גבוהה יותר רק ב־14%. גם מדד פאלמה מחזק אם כן את תוצאות מדד ג'יני. כלומר אי־השוויון משתפר - אבל יש בעיה חמורה בהכנסות של החמישון התחתון.

3

לא קשה לזהות את הרכבו של אותו חמישון תחתון בישראל: חרדים וערבים. אלו קבוצות שמאופיינות בהשכלה פחותה, מספר גדול של נפשות למשק בית, שיעור ההשתתפות נמוך בשוק העבודה ושכר נמוך מאוד כתוצאה ישירה של היעדר השכלה. ולראיה, לפי הלמ"ס מספר הנפשות במשקי הבית השייכים לחמישון התחתון הוא 4.1 לעומת 2.6 במשקי הבית בחמישון העליון. מנגד, מספר המפרנסים הממוצע למשק בית בחמישון התחתון הוא 0.9, לעומת 1.7 ו־1.8 בחמישון העליון - החמישי - ובחמישון הרביעי שמתחתיו. יתרה מזו, בחמישון התחתון יותר משליש (34.3%) מההכנסה מגיעה מקצבאות. קרי, כל שקל שלישי, לא נוצר מעבודה, השקעות או חסכונות, אלא מחסדיה של ממשלת ישראל. ואם לא די בכך, כדאי להכיר גם את הנתון הבא: הכנסותיו של משק בית בעשירון התחתון (4,786 שקל) מצליחות לכסות רק 53% מההוצאות שלו (8,998 שקל). הכנסותיו של העשירון הבא (7,527 שקל) מכסות רק 77% מההוצאות (9,777 שקל).

עובדה מוזרה לכאורה היא שבשלושת העשירונים התחתונים, ההכנסות הממוצעות נמוכות מההוצאות הממוצעות. ההסבר החלקי לכך הוא שחלק מההכנסות אינו מדווח ובמקרים אחרים - בעיקר בחברה החרדית - ישנם גמ"חים שממלאים את מקומן של רשויות הרווחה. פערים אלו באים לידי ביטוי באיכות ההוצאה: בחמישון התחתון, כמעט רבע מההכנסה מיועדת למזון (23.3%) - פער עצום של כ־10 נקודות אחוז לעומת החמישון העליון, שמוציא בממוצע רק כ־14% על מזון.

צילום: שאטרסטוק

4

מקבלי ההחלטות שקוראים את הדו"ח הזה חייבים להגיע למסקנה אחת: המדיניות המאקרו־כלכלית־חברתית של ישראל צריכה להתמקד באוכלוסיה המרכיבה את אותו חמישון ולתקצב את אותה מדינות כיאות. אסור להמשיך לטעות: אין מדובר על הגדלת קצבאות הילדים וקצבאות האברכים. אלו צעדים שרק ינציחו את הפערים ורק יגדילו –שוב ושוב שנה אחרי שנה - את היחס בין הכנסות של החמישון העליון לתחתון. הכוונה היא להשקעה בחינוך, הכשרה מקצועית והשכלה וגם בתשתיות פיזיות. כל זה מחייב טיפול מיידי מכמה סיבות: ראשית, כי מדובר באוכלוסיות שמשקלם בסך האוכלוסיה רק הולכת וגדלה וללא שינוי מבני ורדיקאלי ההישגים שהתקבלו בהפחתת אי השוויון- יימחקו. כמו כן, הגדלת הפערים הכלכלים רק יתרמו להגדלת הפערים בשאר התחומים ויעמקו את הקרעים הקיימים בחברה הישראלית-שרק הולכים ומעיקים. אך לא פחות חשוב מכך:אין שום אפשרות להשיג צמיחה כלכלית ברת קיימא ומכלילה בישראל אם חלקים גדולים מהחברה לא יהיו חלק מהמשק ולא יתרמו לו.

5

ועוד נקודה חשובה אפרופו מקבלי החלטות ומעצבי מדיניות שנמצאים בימים אלו בעיצומה של קמפיין - שלישי במספרו תוך 12 חודשים - ומשתמשים בנתונים כלכליים לצרכים פוליטיים ללא הבחנה: אכן ההכנסה הכספית הממוצעת ברוטו לחודש למשק בית מכל המקורות עלתה ב־2018 ב־4.3% והגיעה ל־21,063 שקל. זה נתון מעודד בהחלט. אבל חשוב להבין כי מדובר בהכנסה ולא בשכר - כלומר נכנסים לחישוב גם חסכונות וגם תקבולים משכר דירה, וכידוע רוב אוכלוסיית ישראל לא נהנית לא מאלו ולא מאלו.

יתרה מזו, המספר הזה עלול להטעות כי מדובר על ההכנסה הברוטו- לפני תשלומי חובה. אחרי שמדינת ישראל מנכה את חלקה שלה, המספר כבר יורד לכ־16.5 אלף שקל - מספר שנראה סביר יותר. אלא שחשוב לזכור כי ישראל היא מדינה אי שוויונית וכמו כל מדינה שכזו, יש פער לא מבוטל בין ההכנסה הממוצעת לבין הכנסה החציונית. הרושם לפיו רוב הישראלים נהנים מההכנסה הממוצעת הוא מטעה עד מאוד. את השכר החציוני תפרסם הלמ"ס בעוד כמה שבועות ואז נדע לפחות כמה משתכרים הישראלים עם ההכנסות הנמוכות ביותר. אם לוקחים בחשבון שהשכר החציוני עמד בשנה שעברה על 7,450 שקל והשנה הוא יגדל ב־4.3% (כמו שגדלה ההכנסה הכספית ברוטו) אז נקבל שכר חציוני של 7,770 שקל. מכאן עולה שמחצית ממשקי בית בישראל נהנים מהכנסה שלעד 11,600 שקל שהוא כמחצית מה־21 אלף שקל ה"ממוצעים". אז כדאי להמתין עם החגיגות וההצהרות הבומבסטיים על שיפור בשוויון וברמת החיים.