היועץ המשפטי יוצא לקרב על סמכויותיו

1. הקרב על האמינות

בג”ץ: “היועמ”ש לא שקל את האינטרס הציבורי, יש בכך פגם”

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט יוצא למאבק נגד הביקורת חסרת התקדים שספג מבג"ץ, שהפך לפני כחודש את החלטתו שלא להעמיד לדין את השוטר שהרג את חיר חמדאן. בשבוע שעבר הגישה הפרקליטות בקשה לקיים דיון נוסף בפסק הדין שהורה ליועץ להעמיד לדין את השוטר.

חמדאן הסתער עם סכין על ניידת משטרה ונורה למוות בנסיבות שעוררו מחלוקת — האם היווה סיכון בעת שנורה. אביו של המנוח, ראפת, באמצעות עו"ד אביגדור פלדמן, הגיש ערר ולאחר מכן בג"ץ נגד ההחלטה שלא להעמיד לדין את השוטר.

מימין: השופטים עופר גרוסקופף, ג’ורג’ קרא ונעם סולברג. הפכו את החלטתו של היועמ”ש צילומים: אוהד צויגנברג, אלכס קולומויסקי

החלטת בג"ץ היתה דרמטית: דעת רוב — של השופטים עופר גרוסקופף וג'ורג' קרא נגד נעם סולברג — לא רק "קטלה" את שיקול דעת היועץ, אלא פגעה עקרונית ב"מונופול" ובסמכויות היועץ והפרקליטות, וגם מח"ש במקרה זה, בהחלטות העמדה לדין. בעקיפין יש בכך להשליך על תיקי נתניהו במקרה שהיועץ יחליט שלא להגיש את כתבי האישום או לצמצם משמעותית את היקפם.

מעבר לכך, היועץ נתון לביקורות ציבוריות־תקשורתיות־פוליטיות קשות על התנהלותו בתיקי נתניהו, אבל נדמה שאת המהלומה הכואבת הוא סופג מבית המשפט העליון שקובע כי "נפלו פגמים מהותיים בהחלטתו שחורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות". מדוע? מפני ש"היועץ לא שקל את האינטרס הציבורי הראשון במעלה בבירור אשמתו של שוטר שירה למוות באזרח".

2. דיון נוסף ליועמ”ש

פגיעה בזכויות חשודים מול פגיעה בתפקוד כוחות הביטחון

יועץ משפטי יכול להחליט שלא להגיש כתב אישום משתי סיבות מרכזיות: מחסור בראיות או מחסור בעניין ציבורי. בעבר התערב בג"ץ בשתי החלטות של היועץ יוסף חריש שלא להעמיד לדין את הבנקאים בפרשת ויסות המניות ואת העיתונאי נח קליגר בסיקור פרשת דמיאניוק. אלא שאז התמקדה ההחלטה בעילת "העניין הציבורי" שבהערכתו אין ליועץ יתרון ועדיפות על בית המשפט. החידוש הגדול בפסק הדין הנוכחי הוא שבג"ץ מתערב לא רק ב"עניין הציבורי" אלא גם בניתוח הראיות. "התגלו קשיים בגרסאות שמסר השוטר היורה בחקירתו", נכתב בפסק הדין, "היועמ"ש אימץ גרסה עובדתית שאינה תואמת גרסאות אלו".

הביקורת על היועץ נוקבת. יש בה כניסה תקדימית לדרך שבה נבדקו הראיות בפרשה, יש בה קטילת שיקול דעתו.

לכן מבקש היועץ דיון נוסף להפיכת ההחלטה התקדימית הזאת, ויש לו בהחלט כמה טיעונים טובים. לטענתו, באמצעות עוה"ד יונתן ברמן, סיגל אבנון וקובי עבדי ממחלקת הבג"צים, נוצרה כאן הלכה חדשה שעלולה ליצור "אפקט מצנן" אשר סופו להרתיע את כוחות הביטחון והמשטרה מהפעלת כוח, גם כאשר הדבר מוצדק והכרחי במסגרת פעילות מבצעית. ובעיקר, ההלכה החדשה מחייבת את התביעה להגיש כתבי אישום במקרי גבול מורכבים, אף במקום שבו לא השתכנעה שקיים סיכוי סביר להרשעה, ואז אדם עלול למצוא עצמו מועמד לדין גם כשאין לתביעה תשתית ראייתית מספקת נגדו.

המדינה טוענת הן לפגיעה בזכויות חשודים והן לפגיעה בערך השוויון, "שכן חשוד הנמנה על רשות אכיפה יועמד לדין, בשעה שמקבילו, חשוד שאינו נמנה עליה, לא יועמד לדין בנסיבות זהות".

נטייה להקל עם שוטרים ופרקליטים

תגובת המדינה מדברת על "חשוד הנמנה על רשות האכיפה", אבל ניתן להבין שההיגיון חל על כל דמות ציבורית: עובד ציבור או נבחר ציבור. בין שזה שוטר ובין שראש ממשלה, מוטב להגיש כתב אישום ולהעביר את התיק להכרעת בית המשפט.

את פסק הדין ניתן להבין בשתי דרכים. הראשונה — ביטוי של מורת רוח על סף חוסר אמון בהחלטות היועץ והתביעה הכללית בשאלות של העמדה לדין. במיוחד כשהדבר נוגע לרשויות האכיפה, משטרה ופרקליטות. ההיסטוריה רצופה בתקדימים מקלים שפוטרים שוטרים ופרקליטים ממיצוי דין במקרים של מחדלים מצדם. למשל, ה"פטורים" שקיבלו אנשי המשטרה במקרים שוועדת אור מצאה שבוצע ירי קטלני בלתי מוצדק במהומות אוקטובר 2000 במגזר הערבי; למשל, בסירוב למיצוי הדין עם האחראיות למחדלי פרשת האזנות הסתר לחיים רמון, בהן פרקליטת מחוז תל אביב דאז רות דוד; למשל, בפרשת רות דוד עצמה שלא נמצא רבב בהתנהלותה כפרקליטה, והדחפים המושחתים ניעורו בה רק כשעברה לסקטור הפרטי.

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. מבקש דיון נוסף לאחר שבג”ץ ביקר את החלטתו צילום: דנה קופל

הדוגמאות האלה מובילות להסבר נוסף לפסק הדין שמתמקד בשופטים עצמם. שופט הרוב גרוסקופף, שהגיע לשיפוט מהאקדמיה ולא משורות התביעה, היה תלמידו של שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן שלחם בפרקליטות בעניינים אלה, במיוחד בסיפור רמון; שופט הרוב קרא, כשופט ערבי, שמכיר את סיפור מהומות אוקטובר, התקשה להתעלם מהעובדה ששוב יורה שוטר למוות בערבי ויוצא בלי כלום; לעומת זאת, שופט המיעוט סולברג היה עוזרו של היועץ המשפטי לממשלה, ומן הסתם רמת אמונו בטוהר שיקולי התביעה גבוה יותר. 

בג”ץ רומז לאכיפה בררנית, עם הנחה למי שחפצים ביקרם

הפרשה הזאת מתכתבת פעמיים עם סיפור תיקי נתניהו. פעם אחת, בג"ץ “מצטרף”, שלא בטובתו ולא בכוונתו, לביקורת הרב־כיוונית והאינטרסנטית על שיקולי היועץ והפרקליטות בסוגיה הרגישה והנפיצה של העמדה לדין. ביקורת שמרמזת על אכיפה בררנית, על הנחות לאנשי שלומנו. ופעם שנייה, בג"ץ כמעט מבטל את עילת העניין הציבורי בהעמדה לדין של אנשי ציבור, ולמעשה מורה לתביעה להביא לדין תיקים גבוליים של אנשי ציבור.

תפוח האדמה הלוהט הזה מוטל כעת לפתחה של נשיאת העליון אסתר חיות. האם "תגן" על היועץ, ותאשר דיון נוסף בהרכב מורחב או תדחה את הבקשה ותרחיב משמעותית את ההתערבות השיפוטית בהחלטותיו. בינתיים ביקשה המדינה בתשובתה ארכה להגשת תגובה מפורטת יותר עד 3 בדצמבר.

האם הפרקליטות כבר מושפעת מפסיקת בג”ץ

אתמול החליטה הפרקליטות להאשים את השוטר שירה בסלומון טקה בגרימת מוות ברשלנות. לא ברור אם מוראו של בג”ץ חמדאן היה ברקע ואולי החשש ממוראה של העדה האתיופית ואולי היו אלה שיקולים ענייניים לחלוטין, אותם השיקולים שבג”ץ הצביע במרומז על חסרונם במקרה חמדאן.