אין תועלת בפייסנות הישראלית - לא ביטחונית ולא כלכלית

כידוע, שלום משתלם מבחינה כלכלית. סיום סכסוכים והשכנת שלום בין מדינות מביא לשיתופי פעולה במסחר, תיירות, מחקר ופיתוח, ולחיסכון בהוצאות ביטחון. ביטחון מזרים אופטימיות לציבור, מעורר יזמות ומעלה באופן ניכר את הסיפוק מהחיים.

אומדנים שונים נעשו בעבר כדי לאמוד את השווי של הסכם שלום עם הפלסטינים, על אחת כמה וכמה עם שכנינו האחרים במזרח התיכון ובצפון אפריקה. הפוטנציאל במסחר עם העולם הערבי עצום: ישראל היא המדינה המפותחת הקרובה ביותר לרבות ממדינות ערב, העשירות והצמאות לטכנולוגיה ולפיתוח. לכך כמובן יתווספו יחסים משופרים עם מדינות נוספות באירופה ובאסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית, עלייה בדירוג האשראי והתחזקות המטבע.

מערכת כיפת ברזל ליד אשדוד צילום: איי אף פי

אך לא רק עצם ההסכם עם הפלסטינים יביא לתועלות הללו; חשוב גם באילו תנאים ייחתם. במשך מספר עשורים רווחה בישראל הנחת יסוד כי כל הסכם שלום עם הפלסטינים יהיה תוצאה של משא ומתן ופשרות כואבות מצד ישראל, וכי רק אז, בעקבות סיום הסכסוך, יחל תהליך נורמליזציה עם העולם הערבי שיביא בסופו של דבר להסכמי שלום ולאותן התועלות הכלכליות שאנו מייחלים להן.

היום, בשנת 2019, בתום 25 שנה מהסכמי אוסלו, 14 שנה מאז ההתנתקות מעזה ו-9 שנים לאביב הערבי – חשוב לבחון מחדש את ההנחה הזו.

ראשית, היום כבר ניתן להגיע למסקנה כי הפשרות של ישראל לא מובילות לפשרות של הצד השני, אלא להגברת הלחץ והאלימות, כיוון שהפשרות והנסיגות שלנו מתפרשות כחולשה ובריחה בצד השני. כלומר, הפשרות מרחיקות את השלום והתועלות הכלכליות הנלוות אליו, ולא מקרבות אותו. כל הסכם או הסדר עתידי חייב להיות תוצאה של הכרעה ישראלית שתגרום לאויב להפנים כי האלימות לא תוביל אותו לשום תוצאה רצויה.

שנית, גם לאחר הסכמי שלום, גם כאשר ההסכמים כוללים הטבות ותועלות כלכליות הדדיות, הצד השני יכול בקלות להתנער או לעכב ביצוע. אנחנו רואים זאת במקרים של הסכמי השלום עם מצרים וירדן. שתי הממשלות לא מאיצות את תהליך הנורמליזציה. כדי שזה יקרה, ישראל צריכה לעמוד על כך.

ידועים מקרים בירדן, בהם המדינה או עסקים שרוכשים את המוצרים הישראלים מבקשים מישראל שלא למכור ישירות או לא לפרסם את העסקאות; זאת, מחשש מדעת הקהל. אם ישראל לא תעמוד על שלה ולא תדרוש שינוי, המצב לא צפוי להשתפר בזמן הקרוב, אלא להיפך – הצד השני ידע שאפשר להמשיך ללחוץ על ישראל והיא תתפשר. 

דברים דומים רלוונטיים גם ליחסים הכלכליים מול ממשלות ועסקים באירופה. גם במקרים אלו, ישראל לא תמיד מוצאת את האומץ לסרב ללחץ לעמוד על שלה.

גם ההנחה שפעולות מוסריות והומניות יגררו שיפור ביחסים הכלכליים ופתיחת שווקים אינה עומדת במבחן המציאות. הרי לפי הטענה, הזו גרמניה ויפן היו אמורות להיות בבידוד צרכני לאחר מלחמת העולם השנייה. בפועל הדבר לא קרה מסיבה פשוטה – לשתי המדינות הללו היו מוצרים איכותיים והקונים מיהרו לצרוך את איכות הפתרונות שהמוצרים סיפקו, ללא כל קשר לצדק שעמד מאוחרי האנשים שייצרו אותם.

החשש מסנקציות על ישראל בשל התנהלותה כלפי הפלסטינים לא מוצדק. היום ברור לעולם כי ישראל אינה הבעיה. מספיק להיווכח שתנועת החרם BDS לא מצליחה להזיק לכלכלה הישראלית. מוצרים ושירותים ישראלים מוצאים קונים בכל העולם, גם ללא פתרון הסכסוך עם הפלסטינים. במדינות ערב מבקשים ליהנות מטכנולוגיה ישראלית בלי פתרון לסכסוך עם הפלסטינים, אך הדברים עדיין נעשים בסתר.

יש למשק הישראלי מוצרים ושירותים איכותיים עבורם אפשר לדרוש תמורה. ישראל היום היא מעצמת איכות, ועליה לנצל זאת ולהראות נחישות ואסרטיביות גם ביחסים הכלכליים שלה. רק כך ייפתחו השווקים ללא התניה וללא לחץ על פתרון הסכסוך עם הפלסטינים. פייסנות לא תביא תועלת - לא במישור הביטחוני ולא במישור העסקי-כלכלי.