הצעד שלה: הרקדנית אייר אלעזרא חוזרת לבמה

כשאייר אלעזרא היתה רקדנית צעירה באנסמבל בת שבע, היא צפתה במופע “פלייבק” של אוהד נהרין ולא שיערה בנפשה שכ־15 שנים מאוחר יותר היא תהיה אחת משתי הרקדניות שעומדות לצדו על הבמה. “הייתי מאוד צעירה ונגנבתי על הטקסטים, המוזיקה וכל האווירה. היתה לי פנטזיה לעשות את זה גם, והנה הוא חזר ליצירה וזה אדיר”, מספרת אלעזרא.

אלעזרא. “רוצה גם ליצור" צילום: אוראל כהן

“פלייבק” הוא קברט אינטימי של נהרין שבו הוא רוקד, שר, מדבר ומנגן טקסטים ולחנים מקוריים שלו. את נהרין מלוות שתי רקדניות: אלעזרא, ויערה מוזס שליוותה אותו גם בעבודה המקורית. בימים אלה עולה הגרסה המחודשת של המופע (28-31.10) בסוזן דלל. הנוכחות הבימתית של אלעזרא מהפנטת וממגנטת. אלה לא רק היכולות הפיזיות ודרך הריקוד, אלא גם תווי הפנים המיוחדים שלה שתופסים אותך אפילו מהשורה האחרונה באולם.

“יש במופע משהו חשוך אבל הוא גם מלא חוש הומור, משהו רציני אבל גם מאוד גרובי וקליל. זו פעם ראשונה שיצא לי לעבוד עם טקסט ולשיר. אני לא יודעת לשיר אבל מתמודדים עם זה, זה חלק מהעניין. החזרות היו מדהימות, עבדנו אצל אוהד בבית וגם בכליל, והיה בהן משהו מאוד אינטימי וכיפי לתפור את העבודה שוב מחדש. אחרי הרבה שנים שעבדתי איתו בלהקה, פתאום זה רק שלושתנו וזו חוויה אחרת. מדברים, מתייעצים, צוחקים המון ועושים שטויות, והוא מכין את הקפה הכי טוב בעולם, רק בשביל הקפה היה שווה לי”, היא צוחקת. “אני מאוד אוהבת לעבוד איתו, וחושבת שהוא המורה הכי טוב שיכול להיות לרקדן, ויש לו נדיבות אינסופית”.

אלעזרא (32), בוגרת האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, הצטרפה לאנסמבל ב־2005 ועברה ללהקה ב־2008. לפני שלוש שנים עזבה את בת שבע, לא מתוך תחושת מיצוי לדבריה, אלא כדי לנסות דברים חדשים. היא נסעה לשנתיים עם בעלה לברלין, משם חזרו עם לידת בתם הבכורה. אנחנו נפגשות אחרי שיעור גאגא שלה בסטודיו, גאגא היא שפת התנועה שפיתח נהרין. “אוהד לימד אותי הרבה מעבר לריקוד. הפילוסופיה של הגאגא זה משהו שאפשר לקחת לחיים. הגענו לברלין בלי עבודה ובלי דירה והתחלתי ללמד גאגא. אני זוכרת שבשיעור הראשון היו אולי שמונה רקדנים, ובשיעור האחרון שלי בברלין היו בערך 60 ועוד 15 שלא הצליחו להיכנס כי לא היה מקום. זה היה מאוד מרגש. אחרי ברלין אני יודעת להגיד שהמחול פה ברמה מאוד מאוד גבוהה, הרקדנים פה מדהימים ופיזיים ויש להם איכות חייתית. שם זה היה לי קצת חסר”. בברלין יצרה שתי עבודות שלה, אחת עם נגנית ויולה ואחת עם קבוצה המורכבת מרקדנים ולא רקדנים.

יש סיכוי שתחזרי לבת שבע?

“היה איזה דיבור על זה. בפנטזיה שלי אני מאוד מקווה שאמצא דרך כי עם אימהות זה מאוד מאתגר כל השעות, ההופעות והנסיעות. אני מתגעגעת ללהקה. זה אמנם מאוד אינטנסיבי אבל יש משהו נוח בזה שיש לוח זמנים. מצד שני, יש לי החופש שלי והבת שלי, ופתאום אני הולכת לפארקים ויושבת בארגז חול, וזה מדהים”.

את חושבת על הגיל לפעמים?

“האמת שהגיל לא מעסיק אותי. אני מרגישה עדיין צעירה, ויש בי סקרנות להמשיך לרקוד, והרגשה שיש לי עוד מה ללמוד ולהתפתח. אני גם סקרנית אילו איכויות הניסיון וגילאים מתקדמים יותר יוציאו ממני. מעבר לזה אני גם רוצה ליצור, ובתחום הזה אני רק בהתחלה. פיזית אני לא מרגישה את הגיל, אולי רק צריכה להתחמם יותר לפעמים”.