לוכד הרגשות: האמן אייל גבר משתמש במודלים מתמטיים כדי לבטא תחושות ותנועות

השם אייל גבר אולי לא אומר הרבה גם למתמצאים בסצינת האמנות המקומית, אבל האמן הישראלי שמציג עכשיו תערוכת יחיד ראשונה אחרי שבע שנים בגלריה אלון שגב בת"א, הוא גם האמן הראשון בעולם שיצר עבודת אמנות בחלל. כן, מה ששמעתם. "#Laugh" העבודה שעליה עבד במשך כמעט שלוש שנים, היא הראשונה שהודפסה במדפסת תלת מימד בתחנת החלל של נאס"א אי שם באטמוספירה, שם היא עדיין נמצאת ומתוכננת להישאר.

שרון אייל בדימוי מתוך עבודתו החדשה של גבר. מנסה לקבל את השינוי שמתחולל סביבנו צילום: אייל גבר

גבר (49) למד במחלקה לאמנות בבצלאל אבל מיד אחר כך נכנס לקריירה של 17 שנים בעולם ההייטק. הוא הקים כמה חברות תוכנה, כשההתמחות שלו לאורך כל הדרך היתה עבודה בתלת מימד, בין אם זה במשחקים או בתוכנות של אפקטים מיוחדים. "האמנות תמיד בערה בי", הוא מספר. "את החברה האחרונה שלי מכרתי לפני שמונה שנים, ניקיתי את השולחן והחלטתי להתמקד באמנות. ביליתי שנים בבניית תחביר אמנותי משלי והחלטתי להתמקד בעבודות שיש בהן אמירה עלינו בעידן חסר השליטה הזה שאנחנו חיים בו, על הדברים שאנחנו עושים לסביבה ואחד לשני".

לפני התערוכה הנוכחית, הוא הציג רק תערוכת יחיד אחת, לפני 7 שנים, גם היא בגלריה אלון שגב. זה בגלל שבמשך שבע השנים הללו הוא היה עסוק בכמה פרויקטים גדולים וארוכי־טווח, בעיקר בחו"ל.

“ב־2014 יצרו איתי קשר מנאס"א", הוא מספר, "ביקשו ממני לקחת חלק בפרויקט שהמטרה שלו היא להדפיס עבודת אמנות בחלל באמצעות מדפסת תלת־ממד, שתהיה בעצם עבודת האמנות הראשונה שתיווצר פיזית בחלל. כמובן שהסכמתי להשתתף, כשהרעיון שאיתו הלכתי היה להזמין את העולם לצחוק, ומהצחוק הזה לייצר בסופו של דבר פסל בחלל".

הפסל של גבר בחלל. "אני בר־מזל שבחרו בי ושמח על האפשרות להתעסק עם טכנולוגיות יקרות רק בשביל ביטוי אמנותי"

מה זאת אומרת?

"פיתחתי אפליקציה לטלפון הסלולרי שהזמינה אנשים בכל העולם להקליט את הצחוק שלהם. מכל צחוק של כל אדם בעולם האפליקציה בנתה, באמצעות פענוח הדאטה המתמטי של הצחוק, דימוי של 'כוכב צחוק'. המשתמשים באפליקציה התבקשו לדרג את הצחוקים ולהחליט של מי יהיה הצחוק שייצג אותנו בחלל. זו תחרות שהוגבלה ל־30 יום שבמהלכם השתתפו בה 100 אלף איש מכל מקום בעולם שיצרנו מתוך הצחוקים שלהם כ־ אלף 'כוכבי צחוק'. בסוף התהליך נבחר כוכב צחוק של בחורה בת 27 מסיאטל, ובדצמבר 2017 האסטרונאוטים של נאס"א הדפיסו במדפסת תלת־ממד את הפסל שלו בחלל, עשוי מחומר מיוחד שנאס"א פיתחו עבור הפרויקט כולל טיטניום וכמה חומרים נוספים".

איפה הפסל עכשיו?

"הוא עדיין שם. בתחנת החלל של נאס"א יש מין אזור תצפית שכולו מוקף חלונות שקופים. הפסל מרחף בתוכו ומאחוריו רואים את כדור הארץ מסתובב. זה משהו שאמור להישאר בחלל לנצח, כמו מכתב בבקבוק. אני מרגיש בר־מזל גם שבחרו בי, כמובן, אבל גם שאני חי בתקופה שהעולם עדיין מוכן לתת במה לאמנות, לאפשר לאמן להתעסק עם הטכנולוגיות הכי יקרות בשביל משהו שהוא אך ורק ביטוי אמנותי".

אחרי שגבר סיים את הפרויקט המורכב הזה, הוא התפנה לעוד פרויקט גדול ביוזמת מוזיאון ZKM הגרמני שבכל שנה בקיץ מציג עבודות בגודל 400 מטר על טירה בגרמניה. "בשנה שלי הוצגה לצדי, למשל, עבודה של זאהה חדיד שהיתה העבודה האחרונה שהיא הספיקה לאשר לפני מותה". בעבודה שלו, שנקראת "Cleansing" התייחס גבר לטירה כאל מטאפורה למישהו שהולך לעבור טיהור מבפנים, כמובן עם הקשרים לעובדה שהיא מוצגת בגרמניה ולהיותו אדם שגדל במשפחה עם היסטוריה של שואה. "זו עבודה בשוט אחד שהיא בעצם סימולציה פיזיקלית, היא עשויה חלקיקים תלת־ממדיים ומוקרנת באמצעות 40 מקרנים עצומים. היא מתארת פעולה של מים שמתחילים להישפך כמו מתוך הטירה ולאט לאט ממלאים אותה עד כדי קריסה. היא עדיין מוקרנת שם בכל קיץ בין החודשים אוגוסט ואוקטובר זו השנה השלישית, וכל שנה צופים בה כ־800 אלף איש".

אייל גבר: “התערוכה מעבירה תחושה שהכל כביכול נורמלי, רק עומד להשתנות. הסתכלתי על הדאטה של הריקוד כמו סזאן שמסתכל על טבע דומם" צילום: אוראל כהן

את הרעיון לתערוכה הנוכחית שהוא מציג בימים אלה בארץ "Uncanny State: Notion of Acceptance" (“מצב בלתי רגיל: מושג של קבלה”) בגלריה אלון שגב, הוא מגלגל כבר ארבע שנים מאז הציג בביאנלה לאמנות, גם בגרמניה. "פיתחתי ביחד עם שלושה דוקטורנטים טכניקה ללכידה של תנועה אנושית. גייסתי לטובת העניין את הרקדנית והכוריאוגרפית שרון אייל שהיא חברה, שרקדה אצלי בבית בתל אביב על הגג כש־12 מצלמות סביבה, כל אחת מהן מקליטה 50 פריימים בשנייה מזווית אחרת. המתמטיקה בעצם יודעת להסתכל על כל אחת מהזוויות האלה ולחבר את כל הדאטה לעולם של סימולציות פיזיקליות. את התוצאה הקרנתי על קיר מים בגרמניה, מעין מזרקה שהיא שפריץ של מים שעליה מוקרנת העבודה. בהמשך עשיתי פעולה דומה בכיכר הבימה במסגרת לילה לבן ובתוך הים בסמוך לכפר האירוויזיון בתל אביב במאי האחרון".

בטכניקה דומה הוא משתמש בתערוכה הנוכחית, שבה מוצגים שישה דימויים של תנועה אנושית על מסכי LED, שגם אותם מבצעת שרון אייל. "ה־Uncanny (בלתי רגיל) בשם התערוכה מייצג את התחושה שלי בנוגע לתקופה שבה אני חי. תקופה שבה הכל כביכול נראה נורמלי, כמו שתמיד היה, אבל אני מרגיש שהמציאות שלנו הולכת להשתנות, וזה לא תלוי בנו. אם חשבנו שהרשתות החברתיות חוללו מהפכה, זה כלום לעומת המהפכה שיחוללו המציאות הרבודה והבינה המלאכותית. אני מאמין שבשנים הקרובות יהיו למשל משקפיים שנוכל דרכם לדעת מה מצבו הנפשי של האדם שיושב מולנו או שנגיע לחדר במלון ונוכל לדעת כמה חיידקים יש בו".

זו התפתחות חיובית או שלילית בעיניך?

"אני לא יודע וזה כמעט לא רלובנטי, כי לאף אחד מאיתנו אין שליטה על זה. מה שאני מנסה לעסוק בו הוא היכולת שלנו לקבל את השינוי הזה, לשרוד את האדפטציה, את העתיד, כי אף אחד לא שואל אותנו לגבי זה, ובמקביל כולנו אחראים לכך".

על הפיתוח של דימוי הדמויות, הרקדנים, עבד גבר למעלה משנה. "מעבר לקוד שהייתי צריך לכתוב לכל אחד מהם, לקח לי יותר משנה להגיע לאסתטיקה הרצויה, לדרמה שהיא מייצרת. הסתכלתי על הדאטה של הריקוד כמו שסזאן היה מסתכל על טבע דומם. זו חוויה רגשית מאוד שונה, וכל הרקדנים יחד יוצרים מעין להקה. מבחינת רזולוציה לא השתמשתי בזו הטובה והמתקדמת ביותר, בכוונה. זה דורש להתמקד ברגש, בתנועה, במינימליזם, ולא לפוצץ את העין במיליוני פיקסלים".